נגעים, פרק יא, משנה ז. פרקנו כולו עוסק בנגעי בגדים, בצרעת הפוגעת בבגד, וכדאי לעיין תחילה בפסוקים שבפרשת תזריע העוסקים בעניין זה, שכן כל מה שהמשנה מלמדת כאן נשען במישרין על לשון התורה שבכתב. משנתנו נכנסת לתהליך בשלב מאוחר יותר: הנגע שבבגד כהה, קרעו את מקום הנגע ושרפוהו, ולאחר מכן תפרו מטלית במקום הקרוע. ולמה בכלל תופרים מטלית? כדי שאותו מקום עצמו יוכל לשוב ולהיטמא, שהרי התורה מדברת בנגע החוזר ונראה "עוֹד", בפסוק "וְאִם תֵּרָאֶה עוֹד בַּבֶּגֶד".
חוזר לבגד: המטלית ניצלת
"חוֹזֵר נֶגַע לַבֶּגֶד, מַצִּיל אֶת הַמַּטְלִית". המטלית תפורה במקומה, והנגע חוזר, אלא שאינו חוזר למטלית עצמה אלא נראה במקום אחר בבגד. אף שהמטלית הוכנסה דווקא כדי לקיים את ה"עוד", כאן לא בא הנגע אל המטלית. הבגד נשרף, אבל לפני השריפה מוציאים את המטלית ומצילים אותה. אין היא נשרפת עם הבגד, ומעתה היא טעונה הסגר בפני עצמה.
חוזר למטלית: הכול נשרף
"חוֹזֵר לַמַּטְלִית, שׂוֹרֵף אֶת הַבֶּגֶד". ואם הנגע חוזר דווקא לאותו מקום שנקרע, כלומר למקום שהמטלית יושבת בו עכשיו, נשרף כל הבגד יחד עם המטלית.
התולה מן המוסגר בטהור
עתה עוברת המשנה למקרה אחר. המשנה אחרונה מבארת שמה שנעשה כאן נעשה שלא כדין: הבגד היה צריך להישאר בהסגרו, ובא אדם וגזר ממנו חתיכה ותפר אותה כמטלית על בגד נקי, בגד טהור. זהו "הַתּוֹלֶה מִן הַמֻּסְגָּר בְּטָהוֹר", התופר מטלית מבגד שבהסגר על גבי בגד טהור.
"חוֹזֵר נֶגַע לַבֶּגֶד, שׂוֹרֵף אֶת הַמַּטְלִית". אם חזר הנגע לבגד הראשון, במקום אחר שבו, נשרפת גם המטלית. אף שאותה חתיכה תפורה עכשיו על בגד טהור, עדיין רואים אותה כשייכת לבגד הראשון. לפיכך הבגד נשרף, ואף החתיכה שניטלה ממנו ונתלתה במקום אחר מוסרת מן הבגד השני ונשרפת עמו.
חוזר למטלית: הבגד הראשון נשרף, והשני נכנס להסגר
"חוֹזֵר לַמַּטְלִית, הַבֶּגֶד הָרִאשׁוֹן יִשָּׂרֵף". כאן פרץ הנגע בחתיכה עצמה, שכבר נתפרה על הבגד הטהור. והדין: הבגד שממנו ניטלה נשרף. וזה דבר מפליא. מעולם לא הפסקנו לראות בחתיכה זו אבר מאבריו של הבגד שממנו באה. אילו לא ניתקה החתיכה מעולם, נגע העולה בה היה פירושו בבירור שהטומאה חזרה לאותו בגד; ולפיכך גם עכשיו, כשהחתיכה יושבת במקום אחר לגמרי, דנים את הדבר כאילו לא זזה ממקומה, והבגד הראשון עולה לשריפה.
"וְהַמַּטְלִית תְּשַׁמֵּשׁ אֶת הַבֶּגֶד הַשֵּׁנִי בְּסִימָנִים". בה בעת, אותה חתיכה עצמה, שבאה מבגד שנידון עתה לשריפה, פועלת גם כלפי הבגד השני. הרע מבאר את "בסימנים", שהבגד השני נכנס להסגר יחד עם המטלית: מכאן ואילך נידון הבגד השני ממש כאילו פרץ בו הנגע, בין לעניין הסגר ובין לעניין שריפה. נמצא שנגע אחד פועל לשני כיוונים כאחד: חומרה לאחור, שהרי הבגד הראשון נשרף בגללו, ומעמד חדש לפנים, שהרי הבגד השני נתון עתה תחת השגחה.
הרע מוסיף ומרחיב עוד צעד. נניח שהנגע נעלם מן המטלית לגמרי, ורק לאחר מכן עלה נגע במקום אחר בבגד השני. אותו נגע מאוחר כבר גורר שריפה, משום שאנו רואים אותו כהמשכו של הנגע שנראה במטלית. וטעמו: מרגע שחזר הנגע אל אותה חתיכה, כבר נקבע הבגד שהיא תפורה עליו לשריפה. לפיכך אף לאחר שהמטלית עצמה נטהרה, נגע העולה אחר כך בכל מקום שהוא באותו בגד מחייב את שריפתו כולו.
משנה קשה היא זו, וכדאי לאחוז בכללה: חתיכה שנגזרה מבגד מוסגר אינה יוצאת לגמרי מרשות הבגד שממנו באה, ועם זאת היא מכניסה גם את הבגד המארח החדש לתוך הדין. נגע שעלה במטלית כזו מושיט יד לאחור לשרוף את הבגד הראשון, ולפנים להעמיד את הבגד השני תחת השגחה.