נגעים, פרק י, משנה ז. נושאו של הפרק הוא הנתק, אותה צרעת הבאה בראשו של אדם או במקום גידול זקנו. שונה הנתק משאר הנגעים: אין הוא נודע בשינוי צבע העור אלא בקרחה. הרמב"ם בהלכות טומאת צרעת מתאר את הדבר כך: השערות הצומחות באותם מקומות נושרות עם עיקריהן, והמקום שבו היו נשאר חשוף, ואין מקום חשוף כזה נחשב נתק אלא אם כן יש בו כגריס על כגריס. שני דברים מטמאים את הנתק: שער צהוב, ופסיון, כלומר שהמקום המקורח מתרחב מפני שגם השער שבשפתו נושר. המשנה שלפנינו עוסקת בשני נתקים נפרדים העומדים זה בצד זה.
"שני נתקים זה בצד זה
ושיטה של שער מפסקת ביניהם,
נפרץ ממקום אחד טמא,
משני מקומות טהור."
שני נתקים מונחים זה בצד זה, ושיטה (שורה) של שער עוברת ביניהם ומפרידה בין זה לזה. אם נפרצה אותה שורה מפרידה במקום אחד, כלומר שנשר שם שער נוסף, הרי הוא טמא. נפרצה בשני מקומות, הרי הוא טהור.
נפרץ ממקום אחד
הרב מונה את כל השלבים שבהם נוהג דין זה. כשהפרצה היא במקום אחד, בין שאירעה בסוף שבעת ימי ההסגר הראשונים, בין שאירעה לאחר הפטור שבעקבותיהם, בין בסוף שבעת הימים השניים, ובין לאחר הפטור שבא אחריהם, הדין טמא, שהרי פשה הנתק. נשירת שער נוסף בדרך זו היא בדיוק גדרו של פסיון בנתק, והפסיון הוא הסימן המביא להחלטה.
נפרץ משני מקומות
ועתה צייר לעצמך שאותה שורה מפרידה עצמה נפרצה בשני קצותיה, מלמעלה ומלמטה. התוצאה היא רצועת שער העומדת בתוך הנתק, ועור חשוף מקיף אותה מכל צד. שער שכזה נקרא מבוצר, שער המוקף ומגודר בנתק שסביבו, ושער מבוצר משמש סימן טהרה. לפיכך, כשנשרו שתי שערות בכל אחד משני קצות השורה ונשאר קו של שער באמצע, הדין הוא משני מקומות טהור.
שיעור הפרצה
שואלת המשנה: "כמה תהא הפרצה?" - מה שיעור הפרצה. מקום שתי שערות, מקומן של שתי שערות מכל צד. זהו שיעור השער שנשירתו נחשבת פריצת השורה המפרידה.
נפרץ ממקום אחד כגריס
ומסיימת המשנה: "נפרץ ממקום אחד כגריס, טמא" - נפרצה השורה במקום אחד כשיעור גריס, טמא. יש מבארים שהמשנה מזכירה כאן את שיעור הגריס כהקדמה למשנה הבאה, שבה יובא מקרה שבו הגריס מותיר את האדם בטהרתו.
התפארת ישראל מביא סברה המבארת מדוע אין סיפא זו מיותרת. הרי כבר למדנו שנשירת שתי שערות מצד אחד של השורה היא פסיון ומביאה להחלטה, ומה אפוא מוסיף המקרה של גריס שלם במקום אחד? תשובתו: היה מקום לחשוב שפרצה בשיעור גריס לא תהיה חמורה מפרצה הבאה משני הצדדים. שכן כשנשרו שתי שערות בכל אחד מן הקצוות, הרצועה הנשארת באמצע היא מבוצרת ומביאה טהרה, לפי שאנו רואים את כל האזור כנגע אחד. אמת, במקרה שלנו אין השער הנשאר מוקף ואינו יכול לטהר. ואף על פי כן היה אפשר לחשוב שכאשר נתק אחד פורץ אל שכנו בשיעור גריס שלם, מתאחדים השניים וכל האזור נחשב נתק חדש אחד הטעון הסגר, כלומר שיסגירו את האדם מחדש ולא יחליטוהו, ולא ייחשב הגידול פסיון כלל. המשנה פוסקת אחרת: זהו פסיון, והרי הוא מוחלט.
נמצא שהמשנה מותחת קו ברור בדין שני נתקים סמוכים: כל זמן שהשער שביניהם נושר מצד אחד, הרי פשה הנתק והוא טמא, ואין זה משנה כמה גדולה הנשירה; אך משנושר השער משני צדדים ומותיר שער סגור באמצע, אותו שער המבוצר הוא עצמו מטהרו.