נגעים, פרק ח, משנה ו. הפרק הזה עוסק בפריחה, כלומר במקרה שהבהרת פושה עד שהיא מכסה את המצורע כולו. פריחה שבאה לאחר החלטה לטומאה מטהרת אותו, ופריחה שבאה לאחר החלטה לטהרה מטמאה אותו. אבל כל זה נאמר דווקא כשהכיסוי שלם. משנתנו שואלת אלו חלקי הגוף נכנסים בחשבון הזה ואלו חלקים אפשר להשאיר בחוץ.
וזה הכלל שהמשנה קובעת: "כל הראוי ליטמא בנגע הבהרת מעכב את הפריחה, וכל שאינו ראוי ליטמא בנגע הבהרת אינו מעכב את הפריחה". כל מקום בעור שהוא בר קבלה לטומאת בהרת, אותו מקום מעכב את הפריחה כל זמן שהלבן לא הגיע אליו. וכל מקום שאין בו כשרות כזאת, השארתו בלא כיסוי אינה מעכבת כלל.
"ראוי ליטמא בבהרת" פירושו ראוי לשאת את סימני הטומאה הרגילים של בהרת ושל שאר מראות הנגעים שבעור: פסיון, שתי שערות לבנות, או מחיה, פיסת בשר חי בריא כגריס של עדשה, בין שהופיעו בתחילה ובין בסוף השבוע הראשון או השני של ההסגר. עור כזה נמנה בחשבון, וכל זמן שעור כזה עדיין מגולה, הפריחה חסרה.
ואלו המקומות שאינם ראויים? מקומות השיער של הראש ושל הזקן, שדינם בהלכות נתק ולא בבהרת, ולפיכך הם מופקעים לגמרי מדין בהרת. וכן שחין, מכוה וקדח (שהוא מין של מכוה), כל זמן שהם מורדין, כלומר עדיין לחים ופתוחים ופצועים. אלו הם תחומו של נגע אחר לגמרי, שיש לו הלכות לעצמו, ובהרת שהופיעה עליהם אין לה שם שום תוקף.
המשנה מביאה דוגמה. "כיצד?" איך הדבר עובד למעשה? הלבן כיסה את האדם כולו, "פרחה בכולו", אלא שלא הגיע לעור ראשו ולזקנו, ולא הגיע לשחין, למכוה ולקדח בזמן שהם עדיין פתוחים ולחים. בכל המקומות האלה אין שום קבלה לטומאת בהרת, והם עומדים מחוץ להלכותיה לחלוטין (מופקעים). לפיכך אינם מעכבים כלום, הפריחה נחשבת שלמה, והיא חלה על כל שאר העור.
וכאן מוסיפה המשנה הלכה מפליאה: "חזר הראש והזקן ונקרחו, השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת, טהורים". אם לאחר מכן נשר השיער מן הראש ומן הזקן, כך שהמקומות ההם הם שוב מקומות של עור רגיל הראוי לבהרת, או שהשחין, המכוה והקדח קרמו והתחילו להירפא (נעשו צרבת), עד שגם הם ראויים לטומאה, אף על פי כן האדם נשאר טהור, ואף שאין הבהרת מכסה את המקומות הללו. כיוון שבשעה שחלה הפריחה היא הייתה פריחה כשרה ושלמה (שהרי אותם מקומות היו אז מופקעים), אין השינוי שאחר כך מבטל אותה. וזה שונה מראשי איברים שבמשנה הקודמת, שכשהם מתגלים הם מחזירים את המצב לקדמותו; כאן הפריחה עומדת בתוקפה כפריחה טובה.
המקרה שבסוף המשנה הולך בכיוון ההפוך. הלבן פשה על האדם, אבל נשאר מגולה מעט עור רגיל כחצי עדשה בצד הראש והזקן, או בצד השחין, המכוה והקדח. השארית הזאת היא בשר חי אמיתי, הראוי לשאת טומאת בהרת, ולפיכך היא מעכבת את הפריחה, ונמצא שהפשיון הזה לא הועיל מתחילתו. אחר כך נשר השיער מעור הראש ומן הזקן, ושלוש המכות קרמו עור ונחשבות כמתרפאות (צרבת). ועל זה פוסקת המשנה שאף שהבהרת כיסתה עד עכשיו גם את פיסת הבשר החי ההיא, האדם נשאר טמא, ולא יטהר "עד שתפרח בכולו", עד שהפשיון יקלוט את כל חלקיו.
הרב מבאר את הטעם. הפשיון הראשון לא היה פריחה כלל, שהרי נשתייר חצי עדשה של עור אצל הראש. וגם הפשיון של עכשיו, המכסה את אותו חצי עדשה, אינו נחשב פריחה, שהרי בינתיים נקרחו הראש והזקן ונעשו המכות צרבת, וכל אלה הם עכשיו כעור רגיל. ואינו מועיל אלא אם כן תפשה הבהרת גם עליהם.
שני חלקי המשנה מצטרפים לכלל אחד ברור. אילו היה חצי העדשה מכוסה מתחילה, כך שהבהרת חבקה כל מקום שהיה אז ראוי לטומאתה, הייתה הפריחה פריחה כשרה, ושום שינוי שלאחר מכן (קרחות, מכות שנתרפאו) לא היה פוסל אותה. אבל כיוון שהפשיון הראשון היה חסר ולא חל מעולם, אין כאן דבר שנקבע, ומצבו של האדם נדון לפי המצב כפי שהוא בכל שעה ושעה. עכשיו נתרפאו המכות, הראש והזקן מגולחים משיער, וכל אחד מן המקומות האלה נצטרף למחנה העור הראוי לבהרת. ואין הוא טהור עד שתכסה הבהרת את חצי העדשה שהיה חסר קודם, יחד עם השחין, המכוה והקדח שנתרפאו כעת ועם המקומות שנקרחו כעת בעור הראש ובפנים. שאין פריחה אלא כיסוי שאינו משאיר דבר בחוץ.