נגעים, פרק ו, משנה ו. מכאן ואילך מתחילה המשנה להציג צירופים חדשים של בהרת ומחיה, מצבים שבהם נגע אחד יושב בתוך נגע אחר, ועלינו לברר איזה שטח של עור נושא סימן טומאה ואיזה לא.
הערה מקדימה על צורת המחיה
עד כה תיארנו את המחיה כבשר בריא היושב באמצע הבהרת בשיעור עדשה, ואף אמרנו שהיא צריכה להיות שלמה, כלומר רצף אחד של בשר בלי הפסק. מסתבר שהפרט הזה שנוי במחלוקת תנאים, והדעה המצריכה רצף שלם אינה להלכה. לפי הדעה המקובלת די בכך שיש במחיה שטח של עדשה והיא מרובעת בצורתה, אפילו אם הבשר הבריא מהווה רק את המסגרת של אותו ריבוע, ובאמצע ממלא דבר אחר.
המקרה
דמיינו בהרת גדולה ורחבה. בתוכה קבועה מחיה הבנויה כריבוע חלול, מסגרת של בשר בריא העומדת בכל תנאיה של מחיה כשרה. בחלל שבמרכז המסגרת שוכנת בהרת נוספת בשיעור גריס. המשנה פותחת דווקא בשטח הפנימי מבין השלושה.
"בהרת כגריס ומחיה כעדשה מקפתה, וחוץ למחיה בהרת": בהרת כגריס, מחיה כעדשה המקיפה אותה סביב, ומחוץ לאותה טבעת בהרת נוספת, אף היא כגריס.
דינו של תנא קמא
"הפנימית להסגיר": המחיה העוטפת את הכתם הפנימי אינה פועלת בו דבר. אין הוא אלא בהרת כגריס בלי שום סימן טומאה, ולכן הכהן מסגיר אותו שבעה ימים ורואה מה יתפתח.
"והחיצונה להחליט": אבל הבהרת החיצונה הריהי בהרת כגריס שיש בתוכה מחיה, ובהרת שיש בה מחיה מחליטה הכהן כבר בראייה הראשונה. הרי זה מצורע גמור מחמת הנגע החיצון.
רבי יוסי חולק
רבי יוסי חולק. וכך לשונו: "אין המחיה סימן טומאה" (אין רצועת הבשר הבריא משמשת סימן טומאה) "לחיצונה" (לבהרת החיצונה), "שהבהרת לתוכה" (מפני שבהרת שוכנת בתוכה). רבי יוסי מחזיק בהגדרה שנאמרה בתחילת המסכת, שהמחיה צריכה להיות שלמה, ריבוע של בשר בריא מלא כולו. כאן הריבוע חלול ובהרת ממלאת אותו, ולדעתו אין בכוחו לטמא את הבהרת החיצונה. אלא שההלכה כתנא קמא ולא כרבי יוסי.
כשהמחיה נעלמת
"נתמעטה והלכה לה": המחיה הלכה והצטמצמה עד שנעלמה כליל. מה גרם להיעלמותה? או שהבהרת הפנימית התפשטה כלפי חוץ ובלעה אותה, או שהבהרת החיצונה התפשטה כלפי פנים ובלעה אותה.
רבן גמליאל מתייחס לאפשרות הראשונה: "אם מבפנים הכלה" (אם נאכלה המחיה מבפנים), הרי זה "סימן פסיון לפנימית" (נחשב פסיון לנגע הפנימי). שיטת רבי מאיר, שבהרת הבולעת מחיה שבתוכה הרי זה פסיון, אינה להלכה. ואף על פי כן מלמד רבן גמליאל שבצירוף המסוים הזה, כשהבהרת הפנימית גדלה, השתלטה על שטח המחיה ומחקה אותה, הרי זה פסיון גמור לבהרת הפנימית, ומחליטים אותה.
"והחיצונה טהורה." ואילו הבהרת החיצונה נעשית טהורה. הכלל הוא שנגע שהוחלט על סמך סימן טומאה וסימן זה נעלם, הרי האדם טהור מאותו נגע. כאן המחיה, שהיתה סימן הטומאה של הבהרת החיצונה, איננה עוד, ולכן שוב אין הנגע החיצון מטמא אותו. נמצא שהבהרת הפנימית טמאה מחמת פסיון והחיצונה נטהרה.
ועתה האפשרות ההפוכה: "אם מבחוץ" (אם המחיקה באה מן החוץ), כלומר שהבהרת החיצונה דחקה פנימה ומחתה את המחיה. אז "החיצונה טהורה": הנגע החיצון טהור בכל מקרה, גם משום שהתפשטותו אל תוך המחיה אינה נחשבת פסיון (שהרי אין הלכה כרבי מאיר), וגם משום שהמחיה שטימאה אותו כבר איננה. ובנוגע לנגע הפנימי, "והפנימית להסגיר": אין היא אלא בהרת כגריס ותו לא. אם אירע הדבר בסוף שבוע ההסגר הראשון, מסגירים אותה שבעה ימים נוספים; ואם אירע בסוף השבוע השני, אף היא נטהרת, שהרי לא פשתה בשני הזמנים.
רבי עקיבא
פסקו של רבי עקיבא: "בין כך ובין כך" (בין כך ובין כך, בכל אחת משתי הדרכים), העור "טהורה", וכן ההלכה. וטעמו: אם בהרת המתפשטת פנימה על מחיה שבתוכה אינה פסיון, כך גם כל התפשטות המתרחשת בתוך גבולותיה של בהרת אחרת אינה קרויה פסיון. הנגע הפנימי מונח כולו בתחומה של הבהרת החיצונה הגדולה, ולכן אין להתרחבותו משמעות הלכתית של פסיון. וכיוון שבפנימית אין פסיון ומן החיצונה ניטל סימן הטומאה, אין אף אחת מהן מטמאת את האדם.
התפארת ישראל מבאר מה משמעות הדבר למעשה לשיטת רבי עקיבא. אם התרחש כל התהליך בסוף שבוע ההסגר הראשון, הבהרת החיצונה, שנותרה בלא מחיה, טהורה לגמרי, ואילו את הפנימית יש להסגיר שבעה ימים נוספים. ואם התרחש בסוף השבוע השני, שתיהן טהורות.