נגעים, פרק ד, משנה ו. עניינו של פרק זה הוא כיצד פועלים סימני הטומאה בתוך ארבעת המראות, ארבעה מראות הלבן הכשרים לנגע צרעת. המראה לעצמו אינו מטמא אדם כלל; הוא קובע רק שהנגע שייך לסוג שיש בו אפשרות של טומאה. הטומאה באה על ידי אחד משלושה סימנים: שער לבן, שהשערות השחורות שבתוך הנגע הופכות לבנות; מחיה, נקודת בשר חי ובריא בתוך הנגע; ופשיון, התפשטות, שאינה נחשבת אלא בסוף השבוע הראשון או השני של ההסגר. המשנה שלפנינו עוסקת בנגע שצורתו אינה רגילה: קו דק מאותו מראה עצמו יוצא מן הכתם, או ששתי בהרות קטנות מחוברות זו לזו בקו כזה.
הערה על המפרשים
כמה פעמים במסכת זו תמהנו על זהותו של ״מהר״ם״ שהתוספות יום טוב מביא, האם הוא מהר״ם מרוטנבורג. ואכן הוא הוא. קיימת מהדורת משניות שבה נדפס פירוש מהר״ם מרוטנבורג על סדר טהרות, והדברים שהתוי״ט מביא מופיעים שם אות באות. כאן אומר זאת התוי״ט במפורש, שכתבי מהר״ם הגיעו לידו, ובזה מתבאר מדוע נשען עליהם בעקביות כזו לאורך כל המסכת.
״בהרת״ - שם כולל לכל המראות
המשנה פותחת: ״בהרת כגריס״, בהרת בשיעור גריס. הרמב״ם, הברטנורא ושאר המפרשים מזהירים אותנו שהמילה ״בהרת״ משמשת כאן שם כולל לכל משפחת המראות: ארבעה מראות הלבן ועוד ארבעה מראות הנולדים מתערובתם עם האדום. אין הכוונה לבהרת במשמעה הצר, הלבן שהוא לבן כשלג. בכל מקום שהפרקים הללו אומרים בהרת, יש להבין: כל מראה הכשר לטומאה. והשיעור הוא גריס, השטח הקטן ביותר שבו יכולים הסימנים לטמא אדם.
חוט ברוחב שתי שערות
המשנה ממשיכה: ״וחוט יוצא ממנו״, חוט מאותו מראה יוצא מן הכתם. ״אם יש בו רוחב שתי שערות״, אם רוחב החוט כשתי שערות, אז ״זוקקה לשער לבן ולפשיון״: יש בו משקל הלכתי לעניין שער לבן ולעניין פשיון. אפילו אם לא נמצאה אף שערה לבנה אחת באום, גוף הנגע, שתי שערות לבנות העומדות בקו הדק הזה הן סימן טומאה שלם, ופשיון הנמדד מן הקו והלאה הוא פשיון כשר. מבחינה הלכתית החוט הוא המשכו של הנגע.
״אבל לא למחיה״. אבל לעניין מחיה אין בו כלום. קו ברוחב שתי שערות אינו יכול לשאת מחיה שתטמא את האדם.
הרע״ב נותן את הטעם: אף כשהחוט הוא ברוחב שתי שערות מלאות, מחיה שנמצאה בו אינה מטמאה, לפי שהמחיה צריכה להיות מבוצרת באמצע הנגע, מוקפת נגע מכל צדדיה, כמצודה העומדת בתוך העיר. וקו דק כל כך אינו יכול להקיף דבר.
חשבונו של התפארת ישראל
התפארת ישראל הולך בדרך אחרת. לדעתו אפשר שתהיה מחיה בחוט, בתנאי שהחוט רחב דיו להקיפה. וזה החשבון: שיעור מחיה כעדשה, שהיא שתי שערות על שתי שערות. וכדי שתהיה מוקפת באמת, צריך נגע ברוחב שתי שערות מצד אחד ושתי שערות מן הצד השני. הרי קו ברוחב שש שערות. בקו כזה, סובר התפארת ישראל, מחיה שבתוכו נחשבת.
הוא עצמו מודה שלשון הרע״ב אינה נוטה לכאן. מלשון הרע״ב מתקבל הרושם שמחיה נוגעת רק באום, גוף הנגע העיקרי, ולא בחוט כלל.
נמצא שחציה הראשון של המשנה מלמד: בהרת כגריס וחוט יוצא ממנה. חוט ברוחב שתי שערות מכניס את הנגע לתוך הלכות שער לבן (אם שתי שערות שחורות העומדות בקו הפכו לבנות) ולתוך הלכות פשיון (אם הנגע פשה מן הקו והלאה), אבל לא לתוך הלכות מחיה.
שתי בהרות שחוט מקשר ביניהן
המקרה השני: ״שתי בהרות וחוט יוצא מזו לזו״. שני כתמים של הלבן הנידון, וחוט מאותו מראה עובר ביניהם. נצייר שכל אחת פחותה מגריס, כך שאין באחת מהן שיעור לעצמה. ״אם יש ברוחב שתי שערות, מצטרפן״: חוט מחבר ברוחב שתי שערות מצרף את שתי הבהרות לשיעור אחד של גריס. ״ואם לאו, אין מצטרפן״: חוט צר מזה אינו מצרפן.
ומכאן כמה נפקא מינות למעשה. אף במקום שכל בהרת לעצמה כבר יש בה גריס, החוט עדיין חשוב מאוד, שכן כשהן מצטרפות לפנינו נגע אחד, וכשאינן מצטרפות לפנינו שני נגעים.
הרע״ב מפרט. ״מצטרפן ונידונים כנגע אחד״. בחוט רחב כשיעור, שתי הבהרות נחשבות נגע אחד. ולפיכך ״ואם פשה אחת מהם משהו״, אם בסוף השבוע הראשון פשתה אחת מהן כל שהוא, ״או נולד שער לבן באחד מהן״, או שנולדה שערה לבנה באחת מהן, ״מחליט את שתיהן״: הכהן מחליט את שתיהן כנגע אחד, והאדם עומד בדין מוחלט מכוח שתיהן יחד.
הרע״ב ממשיך: ״ואם לאו, אין מצטרפן״, ומוסיף ״ונידונים כשני נגעים״. חוט דק מדי אינו מאחד אותן. במקום שכל בהרת פחותה מגריס, פשוט שחוט דק לא יעשה גריס. אבל אף כשיש בכל אחת גריס לעצמה, הן נשארות שני נגעים נפרדים. ולפיכך כותב הרע״ב ״ואם פשתה אחת והאחרת לא פשתה, מחליט בזו ומסגיר בזו״: אם פשתה האחת והשנייה נשארה כשהייתה, מחליט הכהן את זו שנולד בה הסימן ומסגיר את השנייה. ושים לב שהרע״ב מדבר כאן בפשיון בלבד ואינו מזכיר שער לבן.
ומה הנפקא מינה למעשה? כותב הרע״ב ״ונפקא מינה״: כשהאדם נטהר בסוף, בהנחה ששתי הבהרות עברו את כל מהלך הצרעת, הוא חייב שני קרבנות. הנגע הראשון הגיע להחלטתו וסיים את תהליך טהרתו לפני השני, ואי אפשר לצרף את שתי הטהרות לאחת. (אם הוחלטו שתיהן ברגע אחד ממש, אין ברור מלשון הרע״ב אם צריך שני קרבנות.)
התוספות יום טוב מביא את לשון הרע״ב, שפשיון או שער לבן באחת מן הבהרות מחייב את הכהן להחליט את שתיהן, ומעיר שכך כתב גם הרא״ש. אחר כך הוא מביא את הכסף משנה בהלכות טומאת צרעת פרק ד, שמצא נפקא מינה אחרת: אם נולדה שערה לבנה אחת בבהרת זו ושערה לבנה אחת בבהרת זו, הרי מאחר שחוט ברוחב שתי שערות מאחד אותן לנגע אחד, מצטרפות גם שתי השערות הבודדות ועולות לסימן טומאה, והכהן מחליט. שערה אחת בכל בהרת, והאדם מוחלט.
אגב: פשיון רחוק ושיטת הראב״ד
כאן חוזר התוי״ט לעניין פשיון רחוק, פשיון שאינו נוגע בנגע עצמו, ומכאן הוא חוזר לשיטת הראב״ד מן הפרק הראשון. המשנה שם מנתה שחין ומכווה, שהם עומדים בין האום ובין הפשיון ופוסלים אותו. הראב״ד מפרש את הרשימה בצמצום: רק דברים אלו מפסיקים, שהרי רק אותם פירטה המשנה, אבל עור בריא ופשוט המונח בין הנגע ובין הכתם החדש אינו מפסיק כלל, והפשיון כשר. וכמה מן הראשונים פוסקים כמותו. התוספות יום טוב, אף כנגד רבים מן הראשונים, אינו זז: עור בריא בוודאי מפסיק, וצריך שהפשיון יהיה נוגע באום, או בענייננו בחוט, כדי שיהיה פשיון.
נמצא שלימודה של המשנה הוא לעיין בצורתו של הנגע בדקדוק. חוט ברוחב שתי שערות מרחיב את גבולות הנגע כלפי חוץ, כך ששערות לבנות ופשיון שנמצאו לאורכו שייכים לנגע, ובהרות קטנות שהוא מקשר ביניהן נחשבות אחת; אבל אין חוט רחב דיו להקיף מחיה, שצריכה לשבת מבוצרת בלב הנגע ממש.