נגעים, פרק ג, משנה ו. פרקנו מונה את ששת סוגי הנגעים: ארבעה הבאים באדם, אחד הנראה בבגדים ואחד הנראה בבית. לאחר שעסקה המשנה בנגעי הבשר הפשוט ואחר כך בנגעים העולים על גבי שחין ומכווה, היא עוברת לנגעים שבמקומות הגוף המגדלים שיער.
בהקדמתו למשניות אלו מכנה הרמב"ם קבוצה זו "נגעי הראש והזקן". הכתוב, והמשנה בעקבותיו, נוקטים לשון אחרת: "הנתקים". מכאן הבהרתו של הרב בפתח דבריו, שנגע העולה בעור הראש או בתוך הזקן נקרא בשם נתק.
שני שבועות ושני סימנים
המשנה מלמדת: "הנתקים מטמאין בשני שבועות ובשני סימנים: בשער צהוב דק ובפסיון". הנתקים מטמאים את האדם במשך שני שבועות, ובאמצעות שני סימנים: שער צהוב דק, ופסיון (התפשטות).
שני שבועות הם המסגרת הרגילה של הנגעים הבאים באדם. רק מקרה אחד יוצא מכלל זה, הנגע העולה על גבי שחין ומכווה, שההסגר שלו מוגבל לשבוע אחד בלבד. הנתקים שייכים למערכת הרגילה של שני שבועות.
מה מראהו של נתק
אופיו של נגע זה ראוי לתשומת לב לרגע. הנתק הוא שינוי צבע במקום מגודל שיער, ואינו מוגבל לשמונת המראות שנלמדו בפרק הראשון, כלומר ארבע דרגות הלובן מבהיקות השלג ועד לגוון החיוור הדק כקרום, יחד עם תערובותיהן המאדימות. במקומות שיער אף שינוי צבע בגוונים אחרים יכול להיחשב נתק, אף שגם כאן שמונת המראות הם המצוי בדרך כלל. הטומאה בנתק אינה נקבעת כלל על פי הגוון, אלא על פי שני הסימנים שהמשנה מונה: שער שהיה שחור בתוך הכתם ונהפך לצבע צהוב דק, והתרחבות הכתם עצמו.
מאימתי כל סימן מטמא
ממשיכה המשנה: "בשער צהוב דק בתחילה, ובסוף שבוע ראשון, ובסוף שבוע שני, לאחר הפטור". ארבע שעות יש שבהן השער הצהוב הדק מטמא. "בתחילה" היינו בראייה הראשונה ממש: כותב הרב, שאם כבר נמצא שער צהוב במקום שנשתנה צבעו כשבא האדם לראשונה לפני הכהן, הכהן מחליטו למצורע מוחלט מיד. ואם לא כן, יכול השער לצמוח בסוף שבעת ימי ההסגר הראשונים, או בסוף שבעת הימים השניים. ואף לאחר שטיהרו הכהן, אם צמח שער צהוב דק בפעם הראשונה לאחר מכן, "לאחר הפטור", הרי הוא מצורע מוחלט.
"ובפסיון בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור". הפסיון, מעצם טיבו, אינו יכול לשמש סימן בראייה הראשונה, שהרי אין מדידה קודמת שלפיה נשפוט אם התפשט. הוא מטמא רק בסוף שבעת הימים הראשונים, בסוף שבעת הימים השניים, או לאחר שכבר פטרו הכהן וטיהרו.
שלושה עשר יום
ומסיימת המשנה: "ומטמאין בשני שבועות שהן שלושה עשר יום". כל תהליך ההסגר, המסתיים או בפטור או בהחלטת האדם כמוחלט, נמשך שני שבועות, ושני שבועות אלו הם שלושה עשר יום ולא ארבעה עשר. הטעם: יום השביעי משמש בשני תפקידים בבת אחת: הוא יום הראייה השנייה של הכהן, והוא עצמו נמנה כיום הראשון של השבוע הבא. שבעה ימים ועוד שישה, הרי שלושה עשר.