נגעים, פרק י"ד, משנה ו'. לאחר שהמשנה סקרה את טהרת המצורע בקווים כלליים, היא פונה עתה אל פרטי התהליך אחד לאחד. הפתיחה היא בזוג הציפורים: האחת נשחטת ודמה ניתן בכלי חרס חדש יחד עם מים חיים, והשנייה משתלחת לחופשי.
"שתי ציפורים מצוותן שיהיו שוות במראה ובקומה ובדמים, ולקיחתן כאחת": מצוות שתי הציפורים היא שתהיינה דומות זו לזו. מראה נוצתן שווה, קומתן שווה, מחירן שווה, ושתיהן נלקחות בקנייה אחת. בקצרה, הן צריכות להיראות כמו זוג תאומות.
מהיכן נלמדת הדרישה הזו
הרע"ב מבאר את הלימוד. התורה הייתה יכולה לכתוב "ציפורים" בלבד, ומאחר שלשון רבים משמעה שתיים לכל הפחות, היינו יודעים כבר שדרושות שתי ציפורים. אם כן, למה כתבה התורה "שתי ציפורים"? ללמד שהשתיים צריכות להיות שוות זו לזו כמה שאפשר.
המפרשים מעירים שהדבר מעלה על הדעת את שני השעירים של יום הכיפורים, שאף הם היו צריכים להיות דומים זה לזה כמה שאפשר. גם שם הזוג פועל כיחידה אחת בלב הכפרה: השעיר שדמו נכנס לפנים מטהר את בית המקדש וקודשיו מן הטומאה, והשעיר שבחוץ מכפר על כלל ישראל. גם שם אחד מוקרב ואחד משתלח, הוא השעיר לעזאזל. אך יש הבדל. השעירים הם קורבנות, ואילו הציפור הנשחטת כאן אינה קורבן כלל: המעשה אינו נעשה בתוך בית המקדש, ואין בציפור שום קדושה.
כשלא התקיים המצב האידיאלי
מכאן המשנה מקלה בדרישה: "אף על פי שאינן שוות", ואף כשאין הזוג דומה זה לזה, הן "כשירות", וכשרות לשימוש. נמצא שההשוואה אינה אלא דין לכתחילה. וכן הוא בעניין זמן הקנייה: "לקחו אחד היום ואחד למחר, כשירות", אם לקח ציפור אחת ביום אחד ואת בת זוגה למחרת, ולא קנה את שתיהן בבת אחת, הן כשירות.
מהי ציפור דרור
ממשיכה המשנה: "שחט אחת מהן ונמצא שלא דרור, ייקח זוג לשנייה." שחט אחת מהן ונתברר שאינה דרור. כדי להבין זאת עלינו לחזור למשנה הראשונה של הפרק, שבה נאמרה הדרישה של ציפורי דרור.
באותה משנה ראשונה תיאר הרע"ב ציפור דרור כציפור "שדרה בבית כבשדה", החיה בתוך הבית כדרך שהיא חיה בשדה הפתוח. במבט ראשון נשמע כאילו מדובר בברייה מחצית מבויתת. התוספות יום טוב קורא את דברי הרע"ב בכיוון אחר לגמרי: ציפור זו בקיאה להתחמק ולהיכנס לחורים ולסדקים שבבית, לכל צד שתחפוץ, ולפיכך היא מצליחה לעשות את ביתה בתוך הבית מבלי שתיתפס לעולם. מבויתת אין היא בשום פנים. ומוסיף התוספות יום טוב שהשם "דרור" נגזר מלשון דירה, שכן ציפור זו קובעת דירתה בכל מקום שהיא נמצאת בו. התפארת ישראל תולה את השם דווקא בלשון חופש, כלשון הפסוק "וקראתם דרור בארץ".
התוספות יום טוב מביא את רש"י, המגדיר ברייה כזו כמי "שאינה מקבלת מרות", שאינה נכנעת לשום אדון, כלשון הגמרא בביצה. אך רש"י מבהיר שאף שהציפור זכתה לשמה מחמת חירותה, אין להסיק שכל עוף כשר שאינו מתרצה לבית כשר לטהרת המצורע, שהרי הגמרא שם מעלה גם מידות, שלא תהיה גדולה מדי ולא קטנה מדי. עוד מספר התוספות יום טוב שראה את הרמב"ן על החומש, הסובר שהכינוי ציפור דרור מיוחד לעוף קטן מידות. התפארת ישראל מרחיק לכת עוד צעד ומצביע על מין מסוים ממש. פירושו מגלה לא פעם שליטה מפליאה בצמחים, בבעלי חיים ובמדעי הטבע בכלל, וכאן הוא כותב "ונראה לי", שהציפור היא ה"שפערלינג" בלשון אשכנז.
מכאן נוכל להבין את משנתנו. אם ציפור דרור מוגדרת לפי מינה, או לפי גודלה, או לפי סימנים מסוימים, הרי שאדם עלול להביא ציפור בתום לב, לשחוט אותה, ורק אחר כך להתברר לו שטעה, ושציפור זו הייתה ממין מבוית ולא דרור כלל.
הציפור הפסולה ובת זוגה
במקרה כזה: "ייקח זוג לשנייה." הציפור שנשחטה פסולה, אבל הציפור השנייה, זו שנועדה להשתלח, נשארת בכשרותה. בכך שונה הדבר משני השעירים של יום הכיפורים, שם פסולו של האחד פוגם בחברו. כאן פשוט שומרים על הציפור השנייה בינתיים, ולוקחים לה בת זוג חדשה שתישחט במקום הראשונה. והציפור הראשונה "מותרת באכילה", שהרי נשחטה כהלכה.
"שחטה ונמצאת טריפה, ייקח זוג לשנייה, והראשונה מותרת בהנאה." שחט את הציפור שדמה היה אמור להינתן בכלי החרס החדש עם המים החיים, ונמצאה טריפה, שנתגלה פגם בריאה או כדומה. ומאחר שהעוף קטן, דברים כאלה נראים במהירות. גם כאן לוקח בת זוג חדשה לציפור השנייה, והראשונה מותרת בהנאה, אף שאינה מותרת באכילה: השחיטה מוציאה את הבהמה מידי טומאה אף כשהיא טריפה, וציפור זו, שלא כקודשים, אין בה איסור הנאה. שונה מכך הציפור שנועדה להשתלח, שהיא אסורה בהנאה עד שתשולח.
ולמה טריפות פוסלת את הציפור שדמה בא לשימוש? מבאר הרע"ב, "דחיות כתיב", התורה דורשת חיוּת, "פרט לטריפה", למעט טריפה, שהרי אנו מניחים שטריפה אינה מאריכה ימים.
כשנשפך הדם, וכשמתה הציפור השנייה
"נשפך הדם, תמות המשתלחת." אם נשפך הדם על הארץ בטרם הגיע אל המים, ואין דם לתת בכלי, שתי הציפורים פסולות עתה, והציפור שנועדה להשתלח לחופשי צריכה למות. הרע"ב מבאר שאין ממיתים אותה בידיים: "יניחנו עד שתמות מאליה", מכניס אותה לכלוב ומשאיר אותה שם עד שתמות מעצמה.
"מתה המשתלחת, יישפך הדם." אם מתה הציפור שנועדה להשתלח בטרם שולחה, שופכים את דם הציפור השחוטה, ואף אם כבר ניתן בכלי, ומתחילים את התהליך מחדש עם מים חיים חדשים ודם חדש בכלי חרס.
התפארת ישראל מדייק את גבול ההלכה הזו: "אבל במיתת המשולחת אחר זריקת הדם, שילוח אינו מעכב." אם מתה הציפור שנועדה לשילוח לאחר שכבר נעשתה הזריקה, אין השילוח מעכב והטהרה עומדת בתוקפה. רק כשמתה קודם הזריקה יש לשפוך את הדם ולחזור על כל התהליך מתחילתו.