נגעים, פרק י"ג, משנה ו. המשנה החותמת את הפרק עוסקת במי שנהג שלא כהלכה: הוא נטל אבנים מבית שהיה מוסגר ובנה אותן בתוך בית טהור לגמרי. המשנה מתחקה אחר גורלם של שני הבתים ושל האבנים עצמן, לאחר שהנגע ממצה את דרכו.
המקרה
המשנה פותחת: "הבונה מן המוסגר בטהור", מי שבונה מאבני הבית המוסגר בתוך בית טהור.
התפארת ישראל, ועמו הרע"ב, משלימים את הרקע. אין אנו עומדים בראשית תולדותיו של הנגע הזה. כבר עבר שבוע ראשון של הסגר, הנגע עמד בעינו, ואחר כך פשה. פסיון בסוף השבוע הראשון מחייב את הכהן בחליצה (עקירת האבנים הנגועות), בקצייה (גירוד הטיח סביב מקום הנגע) ובטיחה (הבאת אבנים אחרות תחתיהן וטיחה בטיט חדש). נתיצה, הריסת הבית, שמורה לנגע שעומד בעינו שלושה שבועות. לכן אומרת משנתנו "לאחר שחלץ וקצה וטח ונתן לו שבוע": החליצה, הקצייה והטיחה כבר מאחורינו, והכהן קבע לבית שבוע נוסף של המתנה. באמצעו של אותו שבוע, בין אם הוא השני ובין אם הוא השלישי, בא אדם ועוקר אבנים מן הבית הזה שלא כדין, "ובנאן בבית אחר", וקובע אותן בכותלו של בית אחר, טהור לגמרי.
כשחזר הנגע לבית הראשון
"וחזר נגע לבית, חולץ את האבנים." הנגע חזר לבית הראשון. חזרת הנגע לאחר חליצה, קצייה וטיחה מחייבת את הבית בנתיצה. והאבנים שהועברו נידונות כאילו מעולם לא יצאו ממקומן: יש בהן אותה טומאה עצמה כאילו הן עדיין קבועות בכותל הבית הראשון. לפיכך חייב לחלוץ את האבנים הללו מן הבית הטהור שבנה אותן בו, אף שלא נראה בהן נגע כלל, והן נתונות בנתיצה יחד עם הבית שממנו באו.
כשנראה הנגע באבנים שהועברו
"חזרו לאבנים, הבית הראשון ינתץ, והאבנים ישמשו את הבית השני בסימנים." ועכשיו ההפך: הנגע לא חזר לבית הראשון אלא פרח באותן אבנים עצמן שהועברו לבית הטהור. הבית הראשון נותץ אף על פי כן, שהרי האבנים הללו נחשבות כאילו הן עדיין חלק ממנו, וחזרת הנגע לאחר חליצה, קצייה וטיחה מחייבת נתיצה. ואילו האבנים עצמן, הריהן "משמשות את הבית השני בסימניהן".
הרע"ב מבאר את הטעם. הבית המוסגר נותץ משום שההלכה רואה את האבנים שהועברו כאילו לא נחלצו מעולם מכתליו. אף האבנים הללו עומדות לאיבוד, וכל השאלה היא מתי. משהים אותן כדי שסימניהן ימצו תחילה את דינם בבניין שהן קבועות בו עכשיו, שהרי אותו בית שני נעשה בית שיש בו נגע וטעון הסגר. לכל פרטיו הוא נידון בדיוק כבית שנראה בו נגע בפעם הראשונה.
הבית השני מתחיל את תהליכו שלו
הבית השני נכנס עכשיו למסלול הרגיל מראשיתו. מסגירים אותו שבוע. אם לא אירע דבר, אם הנגע כהה או הלך לו, הבית עצמו ניצל ונשאר בטהרתו. אם לאחר השבוע הראשון היה פסיון, הכהן עושה חליצה, קצייה וטיחה, מוציא את האבנים הנגועות (בין אלו עצמן ובין אחרות שפשה בהן הנגע) וטח מחדש, וממתינים לראות מה יהיה. ולאחר הקצייה, כל חזרה של הנגע מחייבת גם את הבית הזה בנתיצה.
אבל יהא אשר יהא גורלו של הבית השני, האבנים שהועברו אינן נמלטות. אפילו נטהר הבית בסופו של דבר, חייבים להוציא את האבנים הללו ולאבדן, בדיוק כאילו נשארו בבית הראשון. רק מניחים להן לעמוד במקומן זמן מספיק כדי שסימניהן יקבעו את דינו של הבית שנבנו בו.
המקבילה בנגעי בגדים
יש משנה הבנויה על אותו דפוס עצמו בפרק י"א, בהלכות נגעי בגדים, ומשנתנו מאירה את כוונתה הרבה יותר. שם שנינו "התולה מן המוסגר בטהור": אדם נטל מטלית מבגד מוסגר ותפר אותה בבגד טהור. אם חזר הנגע לבגד הראשון, "שורף את המטלית", מוציאים את המטלית מן הבגד הטהור ושורפים אותה עם הבגד שממנו באה. ואם נראה הנגע במטלית עצמה, "הבגד הראשון יישרף", הבגד הראשון נשרף כאילו המטלית עדיין תלויה בו, כשם שהבית הראשון כאן נותץ, "והמטלית תשמש את הבגד השני בסימנים", והמטלית נשארת לשמש את הבגד השני בסימניה עד שתישרף אף היא.
הרע"ב כותב שם באותו כיוון. הבגד המוסגר נשרף בכל מקום שהוא נמצא, שכן ההלכה רואה את החתיכה שהועברה כאילו היא עדיין תלויה בו. ואותה חתיכה, בינתיים, פועלת בסימניה לטובת הבגד שנתפרה בו, והבגד השני נידון כאילו נראה בו הנגע בעצמו: מסגירים אותו ככל בגד מנוגע, שורפים אותו ככל בגד מנוגע, מכבסים אותו ככל בגד מנוגע, לכל דבר בלא הבדל. ואחר כך באה השורה המכריעה את הכול: משסיימה המטלית את שימושה, נשרפת היא אפילו הלך ממנה הנגע לגמרי.
צייר לעצמך: לאחר אותו שבוע ראשון היה פסיון במקום אחר בבגד השני, ואילו המטלית המקורית נטהרה לגמרי; או לחלופין לא אירע דבר, הבגד הוסגר שבוע, לא נשתנה מאומה, והבגד השני הוטהר. בכל אחד מן המקרים הללו כבר הוזקקה המטלית לשריפה, וזיקה זו אינה בטלה. משנקבע דינו של הבגד השני על ידי ההסגר, מוציאים את המטלית ושורפים אותה, בדיוק כבגד שממנו ניטלה.
שתי המשניות דין אחד הן בשתי צורות. כשם שהאבנים כאן עומדות לנתיצה ואינן נשארות במקומן אלא עד שייקבע דינו של הבית הטהור, ואז מוציאים אותן ומאבדים אותן לכל צד שייקבע, כך גם שם: בין שיצא הבגד השני טהור ובין שיצא טמא לאחר הסגרו, מוציאים את המטלית ושורפים אותה.