נגעים, פרק י"ב, משנה ו. פרקנו עוסק בנגעי בתים, הצרעת המופיעה בכותלי הבית. עכשיו פותחת המשנה בסדר המעשי בדרך של שאלה: "כיצד ראיית הבית?" כיצד מתנהלת הראייה של הבית בפועל? כיצד קורא הבעל לכהן, ומה נעשה משהגיע הכהן?
לשונו הזהירה של הבעל
תשובת המשנה הולכת אחר הנוסח שהתורה עצמה מספקת: "ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר, כנגע נראה לי בבית". בעל הבית הולך אל הכהן ומנסח את דבריו בדיוק כלשון הפסוק: נראה לי שיש בכותלי משהו הדומה לנגע. שים לב שאין הוא מכריז על נגע כלל; כל שהוא מוסר הוא את התרשמותו שלו ממה שראה.
והמשנה מחדדת עוד: "אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי". אף במקרה שבעל הבית הוא תלמיד חכם מופלג הבקיא בהלכות נגעים ומכיר ללא כל ספק שנגע אמיתי לפניו, אסור לו לפסוק ("לא יגזור") ולהודיע שנגע פרץ בביתו. מה שיוצא מפיו הוא רק זה: "אלא כנגע נראה לי בבית", דבר שיש לו מראה של נגע.
מדוע גם המומחה חייב להתאפק?
התוספות יום טוב מאריך בהלכה זו. בתחילה הוא מעיר מדוע נקטה המשנה תלמיד חכם: מי שאינו בקי בעניני נגעים אין לו כל דרך לקבוע דבר, ולכן כל ההלכה אינה נאמרת אלא במי שכן יודע.
אלא שמכאן עולה השאלה: מדוע תאסור התורה עליו לדבר בפשטות? הרי עד שיאמר הכהן "טמא" אין כאן שום טומאה. רק אמירת הכהן היא המחוללת את טומאת נגעים, כפי שנתבאר בפתח פרק ג. אם כן, מה נזק יש בכך שבעל הבית יאמר את מה שהוא רואה?
התוספות יום טוב מביא תשובה בשם רבי אליהו מזרחי (הפירוש הידוע והמפורט על רש"י על התורה), שהביאה בשם רבותיו: דווקא משום שאין בדברי הבעל כל כוח לקבוע דבר, אין לו לדבר בלשון פסוקה ומחליטה. וזה יישום של מה שלימדונו חז"ל תמיד: "למד לשונך לומר איני יודע", הרגל את פיך לאמר "איני יודע". אל ימהר אדם לדבר בלשון ודאית במקום שהוא עלול לטעות. זה הלימוד שהתורה מטביעה כאן אף בתלמיד חכם.
ואחר כך מציע התוספות יום טוב הסברים משלו. ראשית, זה ענין של דרך ארץ בהתנהגות עם הכהן. הואיל וההכרעה שייכת לכהן והוא זה שצריך לבוא ולפסוק, אין לבעל הבית לנסח את דבריו באופן הפוגם בכבודו של הכהן. יבוא הכהן ויפסוק. שנית, יש חשש אמיתי שדברי הביטחון של הבעל ישפיעו על הכהן שלא כשורה וידחפו אותו לטמא את הבית במהירות ובלי יסוד ראוי, בעוד שאלמלא שמע הכרזה כזו היה יכול בהחלט להסיק שאין כאן צרעת כלל.
"ופינו את הבית"
המשנה ממשיכה בשלב הבא שבתורה: "וצוה הכהן ופינו את הבית". הכהן מצווה לפנות את הבית עוד לפני שיבוא לראות. ומוסיפה המשנה: "ואפילו חבילי עצים, ואפילו חבילי קנים, דברי רבי יהודה". אף חבילות של עצים, אף חבילות של קנים, חייבים להוציא. וזה מפליא, שהרי חפצים אלו אינם מקבלים טומאה כלל, ואף על פי כן לומד רבי יהודה מלשון התורה שיש לפנותם. בעל הבית מחויב פשוט לטרוח ולפנות את ביתו.
רבי שמעון משיב בשלוש מילים שרש"י והרב (הברטנורא) מפרשים אותן כלשון תמיהה: "עסק הוא לפינוי" - וכי כל מה שבא הפסוק לחדש הוא להטריח את הבעל בעבודה, לחייבו לגרור החוצה חפצים שאינם ראויים לקבל טומאה מעיקרם? קריאה כזו אינה יכולה לעמוד. אם כן, בהכרח בא הפסוק לאותה תכלית עצמה שרבי מאיר עומד לפרוש: התורה חסה על ממונם של ישראל.
ביאורו של התפארת ישראל
התפארת ישראל מציע כאן דרך אחרת ויצירתית מאוד, ואפשר לומר בהגינות שהיא יותר חידוש מפשט. הוא מבין את רבי יהודה כאומר דבר מפליא: אכן בכל שאר הלכות טומאה וטהרה פשוטי כלי עץ (כלי עץ בלי בית קיבול) וחבילי קנים אינם מקבלים טומאה. אבל כאן, בנגעי בתים, גזירת המלך היא שהם כן נטמאים, ולכן בדיוק צריך להוציאם. ומה יש להתפלא? הרי הבית עצמו מחובר לקרקע, וכל המחובר לקרקע אינו מקבל טומאה בשום מקום בתורה, ובכל זאת כאן התורה מטמאת את הבית. וכך גם החבילות האלו.
לפי ביאור זה, דברי רבי שמעון אינם שאלה כלל אלא מחלוקת. רבי שמעון סובר שאין שום טומאה נדבקת בחפצים אלו, בדיוק כמו בכל מקום. אלא שהקדוש ברוך הוא ציווה שיתעסק בעל הבית ויטרח לפנותם, וזו היא גזירת המלך: לתת לו את הטורח.
ראוי להעיר שאפשר להחליף בין השיטות. אפשר להבין את רבי יהודה בדיוק כדרך שהתפארת ישראל מבאר את רבי שמעון, שאין כאן טומאה כלל אלא גזירה בעלמא להוציא את החפצים; ואז דברי רבי שמעון חוזרים להיות שאלת תמיהה, מה תועלת יש בטורח כזה. חידושו של התפארת ישראל הוא לשים את הטומאה בפי רבי יהודה ואת גזירת הטורח לבדה בפי רבי שמעון.
רבי מאיר: על מה התורה מגנה?
"אמר רבי מאיר, וכי מה מיטמא לו?" שואל רבי מאיר: מה יש בבית שעומד להיטמא? אם תאמר כלי העץ שלו (כלים אמיתיים שיש בהם בית קיבול), בגדיו או כלי המתכת שלו, בכל אלו אין הפסד שאין לו תקנה: "מטבילן והן טהורים", מטביל אותם במקווה והם טהורים שוב.
"על מה חסה התורה? על כלי חרסו, ועל פחו, ועל תפויו". כלי החרס הם הזולים שבנכסי אדם, ואף על פי כן רק הם אינם ניתנים להשבה על ידי מקווה. כלי חרס שנטמא, שבירתו היא טהרתו. אם כן, דאגת התורה היא בדיוק לאותם דברים שאין להצילם אחר כך: כלי החרס שלו, פכו הקטן ותפויו. הרב מביא שתי גרסאות במילה האחרונה. בתי"ו היא מלשון אופה, כירה קטנה ומיטלטלת שעליה הוא אופה ומבשל את מאכליו. ויש נוסחאות "טפיו" בטי"ת, כלי חרס קטן מאוד שפיו צר כל כך עד שהנוזל יוצא ממנו רק טיף טיף, טיפה טיפה. לכל אלו אין דרך חזרה לטהרה על ידי טבילה.
הקל וחומר המפורסם
על יסוד זה בונה רבי מאיר את שרשרת הלימוד שנעשתה למקור הקלאסי לכך שהתורה חסה על ממונם של ישראל. שלב ראשון: "אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי", אם הכתוב טורח על החפצים הפחותים והבזויים שבביתו של אדם, כל שכן, "קל וחומר על ממונו החביב", שהוא חס על הרכוש היקר לו. שלב שני: אם ממון בעלמא זוכה להתחשבות כזו, "קל וחומר על נפש בניו ובנותיו", על אחת כמה וכמה חיי הילדים. שלב שלישי: מי שבא עליו נגע זה הוא בעל לשון הרע, רשע, ואם אף בנכסיו נוהגים בעדינות כזו, ודאי שממונו ומשפחתו של צדיק נשמרים ביתר שאת.
הרמב"ם על מסרה של הצרעת
התוספות יום טוב מביא כאן לשון יפה מן הרמב"ם. חז"ל לימדו שהצרעת האמורה בתורה באה על לשון הרע, על דיבור רע באדם אחר אף כשהדברים אמת. תגובת השמים היא להפריש את המדבר מן האנשים ולהרחיקם מנזק לשונו.
ולפיכך מתחיל התהליך בביתו: "ויתחילו בביתו". חזר בו ונתן אל לבו, הרי טוב. לא חזר בו, עובר הנגע אל הכלים שהוא שוכב עליהם, מצעיו וכלי העור שבביתו. חזר בו, טוב. לא חזר בו, בא הנגע בבגדי הצמר והפשתן שהוא לובש. ואם עדיין לא חזר בו, בא הנגע בגופו עצמו, בעור בשרו.
הרמב"ם מסכם את כל השתלשלות הענין: "וזה על דרך המוסר והתוכחות". סדר מתגלגל זה הוא דרכם של שמים ללמד ולהוכיח. הבט, הוא מפציר, בכל האמור במסכת זו: אין בזה מנהגו של עולם ואין אלו חלאים במובן הרגיל כלל. בגד או כותל הם חומר דומם, חומר שאין בו חיים. (הבריאה מסודרת בארבע מדרגות: דומם, כגון אבן ולבנה; צומח, הצומח מן האדמה; חי, בעלי החיים; ומדבר, האדם שניתן בו כוח הדיבור.) חומר דומם אינו חולה. התורה רק קראה לתופעה בשם זה "בקריאת התורה על הדמיון", מכוח הדמיון והדומה בלבד.
אותו היפוך עצמו מופיע בנגעי אדם. הנתקים, המקומות שנשר בהם השיער, נחשבים בתורה לצרעת, אף שכחולי הרי זה מה שמכונה חולי השועל. וראה את ההלכה שאדם נטהר משפרחה הלבנת בכל עורו: מבחינה רפואית זו המחלה בשיאה, השלב החריף והגורף ביותר שהיא יכולה להגיע אליו, ודווקא שם התורה מטהרת אותו. לפי הטבע היה הפסק הפוך לגמרי. "ואולם הם ענינים תורייים": אלו שייכים לעולמה של תורה ולא לעולמה של רפואה.
וזהו שורש הדבר שמשנתנו קוראת לבעל הבית המנוגע רשע: מה שבא על ביתו אינו פגע רע אלא תוכחה, נזיפה ופיסת מוסר מן השמים כדי להחזירו לדרך הישרה.