נגעים, פרק יא, משנה ו. כל הפרק הזה עוסק בנגעי בגדים, הצרעת הפורחת בבגד. לפני שניגש למשנה עצמה כדאי לפתוח חומש בסוף פרשת תזריע, שם נאמרו ההלכות האלה, שכן כאן תורה שבעל פה נסמכת כולה על תורה שבכתב, וכל דין ודין במשנתנו אינו אלא פירוט של אותם פסוקים.
כדי להעמיד את המשנה במקומה צריך את התמונה הקודמת לה. בא כהן וראה בבגד אחד מן הצבעים הפוסלים: "אדמדם", אדום עז, או "ירקרק", ירוק כהה. הכהן הסגיר את הבגד, והבגד הונח בצד לשבוע. בסוף השבוע הראשון חוזר הכהן ומוצא את הצבע בדיוק כשהיה, אותו אדום כהה או ירוק כהה. זהו המקרה של "עומד בראשון", הנגע שעמד במקומו ולא נשתנה בסוף השבוע הראשון.
עומד בראשון ועומד בשני
במקרה כזה פוסקת המשנה "יכבס", מכבסים את הבגד. שני דברים ראויים לתשומת לב. אין הכרח שהכהן עצמו הוא זה שיכבס, ואין מכבסים את כל הבגד אלא את מקום הכתם בלבד. אחר הכיבוס בא "ויסגיר", הכהן מסגיר את הבגד לשבוע שני.
"עומד בשני": אם בסוף השבוע השני הבגד נראה בדיוק כמו שהיה, והגוון הפוסל עודנו יושב במקומו, אז "ישרף", הבגד נשרף באש. שים לב שבבגדים אין התורה מדברת כלל בהחלט, פסק מפורש של טומאה מוחלטת עם כל הנובע ממנו. הבגד נשרף, ובזה מסתיים העניין.
מה שמקביל להחלט בבגדים הוא הפשיון. אם יש פשיון, כלומר שהכתם התפשט מעבר לגבולותיו הראשונים, אין הבדל אם הכהן גילה זאת בחזרתו בסוף שבעת הימים הראשונים או בסוף השניים: "הפושה בזה ובזה ישרף". בשני המצבים הבגד נשרף.
כהה בתחילה: הצבע נחלש לפני ההסגר
עתה פונה המשנה להתפתחות ההפוכה, שבה הצבע נחלש ולא עומד ולא פושה. "כהה בתחילה": הכהן בא, ועוד לפני שהספיק להוציא את פסקו להסגיר, הוא רואה שהצבע כבר כהה. וזכור שההסגר עצמו הוא פסק של טומאה; כאן הכהיה קדמה לכל פסק של הכהן שהבגד טמא.
רבי ישמעאל אומר "יכבס ויסגיר". דנים את הבגד כאילו הגיע לסוף שבוע ראשון, שהרי הכהן ראה בפועל את הצבע המקורי ואחר כך ראה בו שינוי. לפיכך מכבסים את הכתם והבגד נכנס להסגר.
"וחכמים אומרים אין זוקק לו". דעת חכמים היא שאם לא יצא על הבגד הזה שום פסק של הסגר, שום קביעת טומאה, לפני שהאדמדם או הירקרק העז כהה לגוון בהיר יותר, הרי "אין זוקק לו". וכך מבאר הרב: "אין זוקק לו הסגירו וטהור". אין חיוב להסגירו ולנהוג בו כטמא העומד להשגחה; הבגד טהור לגמרי.
כהה בראשון וכהה בשני
"כהה בראשון": כשהכהן חוזר בסוף שבעת הימים ומוצא שהאדום העז נחלש לאדום בהיר יותר, או הירוק העז לירוק בהיר יותר, הדין הוא "יכבס ויסגיר". מכבסים את המקום, והבגד חייב הסגר לשבעה ימים נוספים.
"כהה בשני": הסעיף הזה כולל שתי אפשרויות. או שהגוון עמד בעינו בסוף השבוע הראשון ורק בסוף השני נחלש, או שכבר נחלש בסוף שבעת הימים הראשונים ונשאר כך גם בסוף השבוע השני. וזכור בכל הדיון הזה שכהיה פירושה שהגוון עדיין אדום, או עדיין ירוק, אלא שהוא בהיר ממה שהיה. כאן ההלכה היא שקורע את המקום מן הבגד, "ושורף מה שכהה", שורף את החתיכה שהוציא.
וצריך מטלית: מפני מה נדרשת מטלית
לאחר שקרע את אותה חתיכה, שהתחילה באדמדם או בירקרק עז ואחר כך כהתה במשך שני השבועות, ושרף אותה, ממשיכה המשנה: "וצריך מטלית", חייב לתפור מטלית במקום החסר שעשה. המקור הוא המילה "עוד" שבפסוק, "ואם תראה עוד בבגד ושרפתו". וכלשון הרב: "ואין עוד אלא במקומו". "עוד", כלומר פעם נוספת, מלמד שאותו מקום עצמו צריך להישאר ראוי להיטמא פעם שנייה, ואין מקום ראוי לכלום אלא אם יש שם בד. מכאן המטלית.
רבי נחמיה סובר אחרת: "אינו צריך מטלית", אין צורך במטלית כלל. וההלכה כחכמים, המחייבים לתת מטלית, וסמכם מן הכתוב "ואם תראה עוד", שהנגע עשוי להיראות עוד פעם נוספת.
ומכאן שאלה מתבקשת, ששואל אותה התוספות יום טוב: אם רבי נחמיה אינו לומד מטלית מ"עוד", מה הוא עושה עם המילה? התשובה היא שהוא צריך אותה לדרשת הברייתא בתורת כהנים. הברייתא שואלת על המילה "בבגד": "יכול כל שהוא", שמא כשחוזר הנגע ונראה בבגד פעם שנייה, במקום אחר, די אף בשיעור הקטן שבקטנים. "תלמוד לומר עוד": כשם שהראייה הראשונה טעונה שיעור כגריס, כך הראייה השנייה טעונה כגריס. ורבנן, מצדם, לומדים מ"עוד" שני דברים (תרתי שמע מינה): שתמיד צריך כגריס, ושהמקום שנקרע צריך להשתלם במטלית. וכך מובא בשם המהר"ם מרוטנבורג.
נמצא שהמשנה מעבירה אותנו על כל האפשרויות שיכולות לצאת בבגד מוסגר: גוון שעומד בעינו, גוון שפושה, וגוון שכוהה, בין שהכהיה נראתה לפני שהוציא הכהן שום פסק כלל, בין בסוף שבעת הימים הראשונים ובין בסוף השבוע השני. והתמונה החותמת היא קריעת חתיכת הבד הנגועה, שריפתה, והמטלית שנתפרת במקומה כדי שהמקום יישאר מוכן להיראות עוד פעם.