נגעים, פרק א, משנה ו. במשנה הקודמת למדנו את דברי רבי עקיבא, שכאשר יום הראייה נופל בשבת נדחית ביקורו של הכוהן עד למוצאי שבת, ובסופה נאמר שדחייה זו עשויה לצאת להקל או להחמיר. משנתנו פותחת בחלק הראשון של אותו דבר: "כיצד להקל", באיזה אופן תצא הדחייה לקולא. ומכאן היא מונה מקרה אחר מקרה שבהם, אילו היה הכוהן רואה בשבת היה מחליט את האדם לטומאה, אך מפני שבא רק ביום ראשון ובינתיים השתנה דבר מה, יוצא האדם טהור.
מה המשנה מניחה כידוע
המשנה מניחה שהלומד כבר למד את הפרשיות שבחומש ומכיר את סימני הטומאה של הנגע: שיער שחור שבתוך הנגע שהפך ללבן (שיער לבן), חלקת בשר בריא בתוך הנגע (מחיה), והתפשטות הנגע (פשיון). כל אחד מאלה, כשהכוהן מוצא אותו, עשוי לעשות את האדם מצורע גמור.
עוד היא מניחה שהלומד מכיר קבוצה של מכות עור שאינן צרעת בעצמן, ואף על פי כן הן מונעות מסימני הצרעת לחול. שחין הוא מקום שהעור נתקלקל בו מכל גורם שאינו אש, בין מחמת מכה ובין מחמת חולי. מכווה היא אותו עור מקולקל עצמו, אלא שכאן הגורם היה אש או דבר שהאש חיממה אותו. מחיית השחין ומחיית המכווה הן עור שהבריא בתוך אותו שחין או בתוך אותה מכווה. ולבסוף הבוהק, מונח המופיע כאן בפעם הראשונה: לובן דהה אף מן הדהה שבארבעת הגוונים שנמנו למעלה, דהה מקרום ביצה. אין הוא אלא גוון בעור, ואין בו תורת נגע כלל.
מקרים של שיער לבן
"היה בו שיער לבן", בשבת היה בנגע שיער שהפך ללבן, וכוהן שהיה רואה באותה שעה היה מחליטו מיד. אבל "והלך לו", השיער כבר איננו ביום ראשון: אפשר שנשר, ואפשר שחזר לצבעו השחור. בין כך ובין כך יוצא האדם טהור.
"היו לבנות והשחירו", היו שם שתי שערות לבנות בשבת, וביום ראשון חזרו והשחירו. "או אחת לבנה ואחת שחורה והשחירו שתיהן", או שהאחת היתה לבנה והאחת שחורה, וביום ראשון שתיהן שחורות.
"ארוכות והקצירו", השערות הגיעו לשיעור האורך הנדרש ואחר כך התקצרו. ואכן יש שיעור לאורכה של שערה כזו. דרך אחת: שתהיה ארוכה כל כך שאפשר לכופפה עד שראשה נוגע בעיקר שממנו היא צומחת. והרמב"ם שיערה בכך שהמספריים יוכלו לאחוז בה ולגלחה, שהרי שערה קצרה מדי אין לסכינים במה לאחוז. לפיכך שערות שהיו בהן כשיעור בעוד שבת, ומאיזו סיבה שתהיה חסרו מן השיעור ביום ראשון, שוב אינן סימן. "אחת ארוכה ואחת קצרה והקצירו שתיהן", או ששתי השערות היו אחת בשיעור ואחת קצרה מן השיעור, וביום ראשון שתיהן חסרו מן השיעור.
שערות לבנות אלו צריכות להיות בתוך הלובן של הנגע עצמו. וכיוון שנכנס שחין ומפסיק, ואין השערות מוקפות כולן בצרעת המקורית, אין כאן טומאה. מכאן המקרים שבמשנה: "או חילקן", השחין חילק את הנגע, עד שמה שמקיף את השערות אין בו כגריס; "נסמך השחין לשתיהן או לאחת מהן", השחין נסמך לשתי השערות או לאחת מהן בלבד; "הקיף השחין לשתיהן או לאחת מהן", השחין הקיף את שתיהן או את אחת מהן.
"או מחיית השחין והמכווה ומחיית המכווה והבוהק". כל אלו עושים את מלאכתו של השחין: העור שהבריא בתוך השחין, המכווה, העור שהבריא בתוך המכווה, והבוהק, כל אחד מהם מפסיק בין השערות ובין לובן השאת או הבהרת ותולדותיהן. ובכל המקרים האלה השינוי אירע ביום ראשון, כשבא הכוהן לסוף.
מקרים של מחיה
שערה שבתוך הנגע שהיתה כהה ונהפכה ללבן, כל שלובן הנגע הוא בגוון הראוי, היא סימן טומאה בפני עצמה. וכך גם המחיה: חלקת בשר בריא בתוך הנגע מספיקה כשלעצמה לעשות את האדם מצורע גמור מיד.
"היתה בו מחיה והלכה לה". המחיה היתה שם בעוד שבת, וכשהגיע יום ראשון נעלמה.
ולמחיה יש הלכות שלה. צריכה להיות מרובעת, וצריכה לשכון באמצע הנגע ולהיות מוקפת בו, וצריך שיהיה בה כעדשה. מכאן רשימת המשנה: "היתה מרובעת ונעשית עגולה או ארוכה", היתה מרובעת ונעשית עגולה או ארוכה; היתה באמצע ונסתלקה לצד; "מכונסת ונתפזרה", היתה מכונסת כיחידה אחת ונתפזרה, שאף שהיא עדיין בתוך הנגע הרי היא עכשיו נקודות נקודות ולא רצועה אחת שלמה.
"ובא השחין ונכנס לתוכה, הקיפה, חילקה או מיעטה". השחין, המפסיק בין השערות הלבנות לנגע, מפסיק אף במחיה: נכנס לתוך המחיה, או הקיפה, או חילקה, או מיעטה מכשיעור עדשה. וכן הדין במחיית השחין, במכווה, במחיית המכווה, ובבוהק, אותו לובן שאינו מן הארבעה והוא דהה אף מקרום ביצה.
בכל המקרים האלה, אם השינוי אירע עד יום ראשון, האדם טהור, לפי שאין המחיה מחיה כהלכתה, שלמה באמצע הנגע ומוקפת בגווני הלובן שנמנו בראש הפרק או בתערובות האדמדמות שלהם.
מקרים של פשיון
"היה בו פשיון, הלך לו הפשיון". נאמר שזו הראייה שבסוף השבוע השני. בשבת כבר פשה הנגע, וכוהן שהיה רואה אז היה מחליטו למצורע ודאי. וביום ראשון הפשיון איננו.
"או שהלכה לה האום", או שהלכה האום, גוף הנגע העיקרי, ולא נשאר אלא המקום שאליו פשה. "או שנתמעטה, ואין בזה ובזה כגריס", או שנתמעט, ואין לא בגוף ולא בפשיון כשיעור גריס.
ואחר כך מונה המשנה חמישה דברים: "השחין ומחיית השחין והמכווה ומחיית המכווה והבוהק", שחין, העור שהבריא בתוך השחין, מכווה, העור שהבריא בתוך המכווה, ובוהק. אין אחד מהם נחשב נגע, ואף על פי כן כולם, בלשון המשנה, "חולקין בין האום לפשיון": הם מפרידים בין גוף הנגע המקורי ובין המקום שאליו פשה. לפיכך אף אם היה הפשיון עדיין מחובר לגוף הנגע בכניסת שבת, אם נדחק אחד מאלה ביניהם עד יום ראשון, נמצא האדם נשכר: הדחייה עמדה לו לקולא, והוא טהור.
"הרי אלו להקל". אלו הם, אם כן, מקרי הקולא. בכל אחד מהם ראייה בשבת היתה מביאה לטומאה, אבל מפני שבא הכוהן רק לאחר השבת, ובינתיים נתמעט הנגע, או נתחלק, או נשתנה בדרך אחרת, מה שהוא רואה שוב אינו נגע המטמא את האדם.