נגעים, פרק ח, משנה ה. נושאו של הפרק הוא פריחה, המקרה שבו הבהרת מתפשטת עד שהיא מכסה את המצורע מראשו ועד רגליו. הכלל הגדול הוא שהכל תלוי בפסק שקדם לפריחה: פריחה שלמה הבאה לאחר שהכהן כבר טימא את האדם, מטהרת אותו; ואם באה לאחר שהכהן טיהר אותו, היא מטמאה אותו. משנתנו נוטלת את הכלל הזה ומוליכה אותו דרך שורה שלמה של היפוכים.
דבר אחד של רקע דרוש כאן. ראשי אברים, קצות האברים (ראשי האצבעות של הידיים והרגליים, האזניים, החוטם וכיוצא בהם), מעמדם מיוחד. אין הכהן יכול לראותם את כולם בבת אחת בראייה אחת, ולפיכך מחיה הנראית בהם אינה מטמאה את המצורע. ואף על פי כן יש בכוחם לעכב פריחה במלואה: כל זמן שלא הגיעה אליהם הבהרת, אין כיסוי הגוף שלם. התפארת ישראל נוקט בלשון "מעכב": הם "מעכבים" את הפריחה. ואין שתי ההלכות סותרות זו את זו, שהקולא שבמחיה נאמרה בבהרת קטנה, נגע קטן, ואילו פריחה ענינה בבהרת גדולה שצריכה לכסות את כל הגוף.
את הבבא הראשונה שבמשנה מוטב לחלק לחלקיה. "כל פריחת ראשי אברים": כל מקרה שבו התפשטה הבהרת על ראשי האברים. "שבפריחתן טיהרו טמא": שאותו שלב אחרון של ההתפשטות הוא שהפך אדם שעמד בטומאתו לטהור. "כשחזרו, טמאים": אם חזרו ראשי האברים ונראו, כלומר שהבהרת נסוגה מהם והם שוב עור פשוט, חוזרת טומאתו. והטעם פשוט. הפריחה לא הועילה אלא מכוחו של דבר אחד, שלא נשתייר בו מקום מגולה כלל. משנראו קצות האברים שוב, הרי הכיסוי חסר, ובטלה הטהרה שהיתה תלויה בו.
חציה השני של המשנה מלמד את התנועה ההפוכה: "כל חזירת ראשי אברים שבחזירתן טימאו טהור, נתכסו, טהור; נתגלו, טמא; אפילו מאה פעמים". כל מקרה שחזירת ראשי האברים ונראותם טימאה אדם שהיה טהור (והיינו בדיוק המקרה שנתבאר בחצי הראשון של המשנה), אם כיסתה אותם הבהרת שוב לאחר מכן, חוזר להיות טהור, שהרי שוב הפריחה חופפת את כל עורו; ואם נתגלו פעם נוספת, שוב הוא טמא. וכן הדין אפילו מאה פעמים. המחזור חוזר על עצמו כפשוטו: נתכסו וטהור, נתגלו וטמא, בלי גבול.
הרע"ב מבאר שזהו בדיוק חידושה של המשנה. הוצרך להשמיענו שהדין נוהג אפילו פעמים רבות, כלשון המשנה עצמה: "אפילו מאה פעמים". שהיה אפשר לחשוב שלאחר שנתהפך מעמדו פעם או פעמיים, כבר נקבע בו דין קבוע; באה המשנה ולימדה שאין הדבר כן. כל מצב חדש של העור נידון לפי עצמו.
התפארת ישראל מבין שהמשנה עושה יותר מכך: היא באה להגדיר את המקרה של המשנה הראשונה שבפרק. שם למדנו שכשחזר אחד מראשי האברים ונראה לאחר שנטהר האדם על ידי פריחה, נטמא. ובאיזו חזרה מדובר שם? לדעת התפארת ישראל, רק היכן שאותם ראשי אברים עצמם היו מתחילה אלה שעיכבו את הפריחה.
והוא פורש את המעשה שלב אחר שלב. אדם שנמצא בו נגע קטן, והסגירו הכהן בהסגר. כשבא הכהן לראותו בסוף השבוע הראשון, או בסוף השני, ראה שהלך הנגע וכיסה את כל עורו, ולא נשתיירו נקיים אלא ראשי האברים. התפשטות כזו פסיון היא, סימן טומאה, ולפיכך מחליטו הכהן והרי הוא מוחלט וטמא. והפריחה לא היה בכוחה לטהרו כאן, שהרי ראשי האברים עדיין לא הגיעה אליהם הבהרת, והם היו מעכבים אותה. לאחר מכן פשטה הבהרת והלכה וכיסתה גם את אותם קצות אברים. באותו רגע נשלם הכיסוי, וכיון שמעמדו באותה שעה היה מעמד של טומאה, הפריחה השלמה מטהרת אותו. וזה המצב שעליו נאמר "שבפריחתן טיהרו טמא": לא היתה הפריחה יכולה לטהרו אלא מפני שטומאה היתה מעמדו הקודם.
ומאותה נקודה ואילך שתי הבבות שבמשנה מדברות באותו אדם עצמו בהלוך ובחזור שלו. יצאו קצות האברים מתחת הבהרת, בטלה הפריחה והרי הוא מוחלט כבתחילה; נסתמה עליהם הבהרת, טהור; נתגלו, טמא; וכן הלאה בלי סוף. לדעת התפארת ישראל כל השרשרת הזאת נסמכת על אותו שלב פותח, שבו ראשי האברים, בכך שנשארו מגולים, מנעו מן ההתפשטות להועיל מעיקרא.