נגעים, פרק ז, משנה ה. פרקנו נפתח במילים "אלו בהרות טהורות", ומנה בהרות שאינן נטמאות לעולם, ומשם עבר לבהרת שנשתנו מראיה, שההלכה בה כרבי עקיבא: רואים את הנגע מחדש ומכניסים את האדם להסגר. עכשיו חותם הפרק באדם שנוטל את הדין לידיו: במקום להמתין לפסק הכהן, הוא מסלק את הראיות.
האיסור
המשנה פותחת: "התולש סימני טומאה והכוהה את המחיה". התולש את סימני הטומאה, למשל את השערות הלבנות שבתוך הנגע, או הכוהה (שורף) את המחיה, שהרי בשר שנכווה אינו עוד בשר חי ונמצאת המחיה מבוטלת, "עובר בלא תעשה", עובר על מצוות לא תעשה שבתורה.
הרב מזהה את הלאו: "השמר בנגע הצרעת", אזהרת התורה להיזהר בנגע הצרעת. והוא מוסיף את הכלל הידוע של הגמרא: כל מקום שנאמר בו השמר, פן, או אל, אינו אלא לא תעשה, אין הלשון פחות ממצוות לא תעשה. מכאן שהמסלק מעליו את סימני הטומאה עבר על איסור.
ומה בעניין טהרתו?
עכשיו באה שאלת המעמד: "ולטהרתו", מה הדין לעניין טהרה? הכל תלוי בזמן המעשה. עשה זאת לפני שנעשתה בו כל ראייה, "עד שלא בא", קודם שבא, "אצל הכהן"? הדין הוא "טהור". העבירה שבידו עבירה ממש, אבל משסולקו הסימנים לא נשאר לפני הכהן דבר שעליו יוכל להחליט. ואם כבר יצאה ההכרזה, "לאחר החלטו, טמא": משהוחלט למוחלט, ורק אחר כך תלש את השערות או כווה את המחיה, טומאתו עומדת במקומה בדיוק. סילוק הסימן בידיו אינו מועיל לו כלום; אילו היה הסימן הולך מאליו, זה עניין אחר.
רבי עקיבא איגר
יש כאן הערה חשובה של רבי עקיבא איגר. על המילים "לאחר החלטו טמא" הוא כותב שטומאה זו אינה אלא קנס, קנס מדברי חכמים. מן התורה, מוחלט שתלש את שערותיו הלבנות או כווה את מחייתו אינו מעוכב: מותר לו בתגלחת ובציפורים, שהן פתח תהליך טהרתו, מונה את ימי טהרתו, ונטהר מן התורה. הקנס נוגע דווקא בכפרה. אין הוא יכול להביא את הקרבנות המשלימים את טהרתו, שהרי כל זמן שהוא טמא מדרבנן אינו יכול להכניס את ידיו ואת בהונות ידיו ורגליו בפתח שער נקנור, כפי שמביא רבי עקיבא איגר מתוספות בבכורות לד ע"ב.
שאלת רבי עקיבא בדרך
המשנה מביאה עכשיו מסורת. "אמר רבי עקיבא: שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע הולכין לגדוד": רבי עקיבא מספר שבשעה שהיו מהלכים לגדוד שאל את רבן גמליאל ואת רבי יהושע שאלה. שני הדינים שקיבל עסקו בשני הקצוות: התולש קודם שראהו הכהן כלל, והתולש לאחר החלטה. אבל מה בשלב האמצעי? "התולש סימני טומאה בתוך הסגרו, מה הוא?" בתוך שבוע ההסגר צמח לו פתאום סימן טומאה, והאדם תלש את השערה או כווה את המחיה. מה מעמדו?
תשובתם היתה "אמרו לו: לא שמענו": מסורת באותו מקרה אמצעי לא הגיעה לידיהם. "אבל שמענו", מה שקיבלו עסק רק בשני הקצוות: מי שעשה כן קודם שהתייצב לפני כהן נשאר טהור, "ולאחר החלטו טמא", ומשהוחלט עליו הרי הוא טמא.
הראיות
"התחלתי מביא להם ראיות", אומר רבי עקיבא: הוא נכנס עמם לדיון בדבר. משנתנו אינה מפרשת את הטענות, ולכן שולח אותנו הרב לתוספתא דנגעים, אוסף התנאים המהלך לצד המשנה, ששם הן מובאות. וכך היה הטיעון. מהו היסוד לטהר את מי שתלש קודם שבא הכהן? אין זה אלא משום שלא נראה בו סימן טומאה על ידי כהן מעולם. וממש אותו נימוק עצמו קיים במי שתולש בתוך שבוע הסגרו, שגם בו לא ראה כהן סימן טומאה מעולם, ובדין הוא שיהיה טהור אף הוא.
וכך פוסקת המשנה. שני המקרים מונחים בקטגוריה אחת: "אחד עומד בפני הכהן", מי שעשה כן בעומדו לפני הכהן קודם כל פסק, "ואחד בתוך הסגרו", ומי שעשה כן בתוך ימי הסגרו, שניהם "טהור". כל זמן שלא ראה בו כהן סימן טומאה, טהרתו עומדת לו, "עד שיטמאנו הכהן", עד השעה שהכהן מטמא אותו בפועל.
אימתי יכול המוחלט להיטהר?
המשנה חותמת במקרה הקשה: אדם שכבר הוחלט למוחלט ואחר כך סילק את סימני הטומאה, וטומאתו קבועה עליו. "מאימתי טהרתו?" אימתי יכול אדם כזה לצאת לטהרה?
"רבי אליעזר אומר: שיבוא לו נגע אחר ויטהר ממנו": רבי אליעזר אומר שצריך שיבוא עליו נגע שני, ושייטהר מאותו נגע. הרב מבאר את הסברה: הכל כאן מן השמים. מכיוון שנרפא מן הנגע השני, נתגלה הדבר שהקדוש ברוך הוא ריחם עליו עכשיו, ואילו היה הנגע הראשון עומד עליו היה נרפא ממנו אף הוא. טהרתו מן השני גוררת אפוא עמה גם את הראשון.
"וחכמים אומרים: עד שתפרח בכולו": חכמים מחמירים יותר. לא די בכך שנרפא מן הנגע השני באיזה אופן שיהיה; צריך שהנגע השני ייגמר בדרך של פשיון, שיתפשט עד שיתכסה כל גופו בבהרת, היא הפריחה המטהרת את האדם. סברתם הולכת באותו נתיב: אם כך מסתיים הנגע המאוחר, הרי אילו היה הראשון עומד היה נטהר גם הוא בדרך זו, ולפיכך הוא טהור עכשיו. כלומר, חכמים תובעים שדרך הטהרה תהיה התכסות כל הגוף בצרעת, דבר תובעני הרבה יותר מסתם היעלמות סימני הטומאה מן הנגע השני, המספיקה לרבי אליעזר.
חכמים מזכירים גם דרך שנייה: "או עד שתתמעט בהרתו", או שהבהרת המקורית, אותה בהרת עצמה שממנה תלש את סימני הטומאה, תתמעט עד שתהיה "מכגריס", פחותה מכגריס, שהוא השיעור המינימלי של נגע בכלל. ובזאת בא פרקנו לסיומו.