נגעים, פרק ו, משנה ה. הפרק עוסק בשיעורי הנגע ובשיעורי המחיה, כלומר חלקת בשר בריא המוקפת בנגע. בהרת בגודל גריס דיה להסגיר את האדם, ומחיה בגודל עדשה בתוכה היא סימן טומאה המחליטו, ובתנאי שהמחיה מבוצרת, כלומר מוקפת כראוי בתוך הבהרת. משנתנו פותחת במקרה שבו שני השיעורים מרווחים, ושואלת מה דינם כשהם משתנים.
"בהרת יתירה מכגריס ובה מחיה יתירה מכעדשה": בהרת גדולה מגריס, ובתוכה מחיה גדולה מעדשה. מכיוון שהבהרת גדולה מן השיעור המינימלי, יש די והותר בהרת סביב המחיה, ולפיכך יכולה המחיה להיות מבוצרת, יושבת באמצע הנגע כשמכל צד שלה יש שיעור בהרת כנדרש.
"רבו או שנתמעטו, טמאים": אם רבו, והמחיה נשארה מוקפת כראוי, או שנתמעטו וחזרו לשיעורים הבסיסיים של גריס ושל עדשה, בין כך ובין כך הוא טמא.
"ובלבד שלא יתמעטו מכשיעור": ובתנאי אחד, שאף אחד מהם לא יפחת משיעורו. אם נעשתה המחיה פחותה מכעדשה, אין הוא עוד מוחלט, אך גם אינו נפטר לביתו לגמרי: עדיין יש כאן בהרת כגריס, ובהרת כגריס לעצמה מחייבת הסגר.
זו כל כוונת סיומה של המשנה. ריבוי לכאן או לכאן אינו מבטל את הטומאה, וגם התמעטות אינה מבטלת אותה, כל זמן שדבר אינו יורד מכשיעורו: הבהרת לא תיפחת מגריס, שהוא השיעור להסגר, והמחיה לא תיפחת מעדשה, שהוא השיעור המחליט את המצורע.