נגעים, פרק ה, משנה ה. הפרק הזה עוסק בספק נגעים, מקרים שבהם אין אפשרות לקבוע את עובדות הנגע, ובכלל שבמצב כזה האדם נשאר טהור. לפני שמשנתנו קובעת את הכלל שלה, כדאי להיזכר בשני היוצאים מן הכלל שהפרק הזה כבר הציג.
הראשון הוא המקרה המפורסם שבו נחתם הפרק הקודם: בהרת שיש בה שער לבן, ואין אפשרות לקבוע עוד מה קדם למה. האם הכתם בא ראשון, "בהרת קדמה לשער לבן", או שהשער הלבין לפני שהופיע הכתם, "שער לבן קדם לבהרת"? רק הסדר הראשון מטמא. ואף על פי כן פוסקת המשנה טמא. הגמרא בבבא מציעא מספרת שהקדוש ברוך הוא בעצמו הכריע בספק כזה טהור, ובכל זאת תנא קמא במשנתנו, וכן הרמב"ם ביד החזקה, סוברים שהאדם טמא.
היוצא מן הכלל השני נאמר במשנה הפותחת את הפרק שלנו, שאף היא הציגה את הכלל יחד עם חריגותיו: "כל ספק נגעים טהור", כל נגע שיש בו ספק, בעליו טהור, "חוץ מזה ועוד אחר", חוץ מן המקרה שתואר כרגע ועוד מקרה אחד. והמקרה הנוסף הוא זה: אדם שבהרתו היתה כגריס הוסגר, כדי שאפשר יהיה להשקיף על הכתם שבעה ימים, וכשחזר הכהן עמד לפניו כתם כסלע. עכשיו מתחרות שתי אפשרויות. "ספק שהיא היא": שמא זו הבהרת המקורית, שפשתה עד שהגיעה למידת סלע. "ספק שאחרת באה תחתיה": ושמא בהרת שנייה באה במקום הראשונה. גדילה מגריס לסלע בתוך שבוע אחד אינה שכיחה; מצד שני, פריחה חדשה של אחד מארבעת מראות הנגעים יכלה בקלות לצמוח באותם שבעה ימים כשהיא כבר כגריס. לפיכך אין בידינו להכריע אם פסיון לפנינו, שמחייב החלטה, או נגע חדש, שמחייב שבוע הסגר נוסף. המשנה מכריעה את הספק לצד הטומאה, והאדם נעשה מוחלט.
הכלל של משנתנו
"כל ספק נגעים בתחילה טהור, עד שלא נזקק לטומאה." כל ספק בנגעים בתחילתו, לפני שהאדם נזקק לטומאה, כלומר לפני שהיתה עליו החלטה כלשהי, מוכרע לטהרה. "משנזקק לטומאה, ספקו טמא." משהוחלט כמצורע מוחלט, כל ספק שיתעורר אחר כך במעמדו מוכרע לטומאה.
"כיצד?" "שנים שבאו אצל כהן": שני אנשים באו לפני כהן, "בזה בהרת כגריס ובזה כסלע", לאחד בהרת כגריס, שהוא השיעור הקטן ביותר הנחשב לנגע, ולשני כתם כסלע, שיעור גדול בהרבה. שניהם הוסגרו. "בסוף שבוע", כשתמו שבעת הימים, "בזה כסלע ובזה כסלע ואין ידוע באיזה מהן פשה": בכל אחד מהם היה עכשיו כתם כסלע, ואין לדעת באיזה מן השניים פשה הנגע. הכהן איבד את המעקב, וכנראה גם שני האנשים עצמם אינם יכולים לומר עוד מי מהם היה מי. התבוננו במה שהיה צריך לקרות. מי שבא כגריס ועכשיו יש בו כסלע, פסיון ברור לפניו, ושבוע ההשקפה שלו היה צריך להיחתם בהחלטה. חברו, שכתמו היה כסלע מתחילתו ונשאר בדיוק כסלע, לא פשה כלל, ואינו צריך אלא שבוע שני של הסגר. אבל כיוון שאין עוד דרך להבחין בין השניים, אי אפשר להוציא הכרעה על אף אחד מהם.
"בין באיש אחד, בין בשני אנשים, טהור." אותה הכרעה עצמה נאמרת לא רק כששני אנשים נפרדים לפנינו, אלא אף כשאדם אחד נשא את שני הכתמים, כגריס במקום אחד וכסלע במקום אחר, ולאחר שבעת הימים שניהם כסלע. גם כאן כתם אחד פשה בוודאי והשני בוודאי לא פשה, ומעמדו של האדם טהור.
מדוע אף איש אחד טהור
מדוע גם יחיד נשאר טהור
מן הפסיון לשאר הסימנים: הוכחתו של הרא"ש
התוספות יום טוב מביא את הרא"ש, שפירושו נדפס לצד המשניות. הרא"ש מעיר: "דאף על גב דהאי קרא", אף על פי שהפסוק הזה נאמר "בפסיון כתיב", בעניין הפשיון ולא בשאר סימני הנגע, "הוא הדין בשער לבן", שער לבן דינו כדין זה בדיוק. והוכחתו מן התוספתא. בהרת כחצי גריס יש בה שתי שערות, ומצד עצמה אינה עדיין נגע; ואז "נולד בהרת כחצי גריס", חצי גריס נוסף של בהרת נוצר לצידה, "ובו שתי שערות", ובו שתי שערות שלו, כך שעומד שם עכשיו גריס שלם עם שערות (תיקונו של התוספות יום טוב מפנה זאת לתוספתא שבפרק שני). "הרי זה להחליט": מקרה כזה מחייב החלטה. אבל אם היה הכהן "טועה ואינו יודע", טועה ואינו יכול לקבוע "אלו שהפכו ואלו שקדמו", אילו שערות הלבינו לאחר שהופיע הכתם ואילו מהן היו שם קודם לכן, האדם נשאר טהור, "דצריך שיידע", שהוא חייב לדעת "באיזה שערות הוא מחליטו", מחמת אילו שערות הוא מוציא את ההחלטה. עד כאן הרא"ש. מוסיף התוספות יום טוב, "וכן העתיק הרמב"ם", שאף הרמב"ם רשם הלכה זו, בסוף פרק שביעי מהלכות טומאת צרעת. הרב, אם כן, לומד את ההלכה מן הפסוק שבפשיון; הרא"ש מחיל אותה גם על שער לבן, ששם הספק הוא מה קדם למה, השערה או הכתם; והתוספות יום טוב מסיים בהערה "ונראה אם כן", שמסתבר "דהוא הדין נמי במחיה", שאותו דין עצמו נוהג במחיה. אם יתעורר ספק דומה בין שני מקומות של בשר חי, ואין לדעת מי מהם מי, אין להוציא החלטה.
רבי עקיבא
תנא קמא טיהר בשני המצבים: האיש היחיד הנושא שני כתמים, שאחד מהם פשה בוודאי, וזוג האנשים, שאחד מהם בוודאי אינו צריך יותר משבוע הסגר נוסף. "רבי עקיבא אומר": רבי עקיבא מחלק ביניהם. "באיש אחד טמא, ובשני אנשים טהור." כשגוף אחד לפנינו, הוודאות שיש על אותו גוף נגע שפשה מספיקה לטמא את האדם. כששני גופים לפנינו, ואחד מהם טהור בוודאי, אין לטמא אף אחד מהם. הרב מציין שאין הלכה כרבי עקיבא; אנו פוסקים כתנא קמא, ובשני המצבים האנשים נשארים טהורים.