נגעים, פרק ד, משנה ה. פרקנו כולו עוסק בסימני טומאת צרעת, שלושת הסימנים ההופכים כתם לבן שבעור לנגע: שער לבן, שתי שערות שבתוך הבהרת שהפכו לבנות; פשיון, התפשטות הבהרת מעבר לגבולותיה הראשונים; ומחיה, כזית של בשר בריא המוקף בלבן. לאחר שהעמידה המשנה את שלושת הסימנים זה מול זה, היא פונה עתה פנימה ושואלת במה בעצם מתקיים הראשון שבהם: מאימתי אומרים על שערה שהיא שערה לבנה?
באיזה מקום בשערה נמצא הסימן?
"שתי שערות עיקרן משחיר וראשן מלבין, טהור." שתי שערות שקצן התחתון, במקום סמוך לעור, עדיין שחור, וקצן העליון הלבין: האדם טהור. "עיקרן מלבין וראשן משחיר, טמא." הפוך את הדבר, שהלובן יושב למטה והשחור למעלה, והרי הוא טמא. הכל נמדד בעיקר השערה, במקום שבו היא יוצאת מן העור המנוגע, שכן שם ניכר כוחו של הנגע. קצוות מלבינים היושבים על עיקר שחור אינם מעידים על דבר.
כמה לובן צריך בשערה?
"כמה יהא בלבנונית?" מה שיעור הלובן הנדרש? לרבי מאיר "כל שהוא": די בלובן הקל שבקלים, ובלבד שהעין מבחינה בו. רבי שמעון אומר "כדי לקרוץ בזוג": צריך שיהיה בלובן כדי שייאחז וייקצץ במספריים, וזהו השיעור הנתון לאורכה של שערה.
הלכה כרבי מאיר. ונראה שעיקר המחלוקת כאן: לדעת רבי שמעון התביעה מופנית אל השערה עצמה, שהואיל והסימן נקרא שער לבן, צריך שיהיה בחלק הלבן שיעורה של שערה. ולדעת רבי מאיר התביעה מופנית אל הצבע, שהרי בשערה כבר יש שיעור שערה, ולא נותר אלא שיהיה הלובן ניכר בה, ובזה נעשתה שער לבן.
הרע"ב אומר זאת בפשטות. אכן יש שיעור לשערה שהלבינה, והוא אורכה, שיהיה בה לפחות כדי שהמספריים יאחזו ויקצצו בין להביהם. זהו שיעור השערה. אבל הלבנונית, אותו צבע לבן המקנה לשערה מעמד של שערה לבנה, אין לה שיעור כלל אלא שתהיה נראית לעין. כיוון שהשערה ארוכה כשיעור, אפילו נקודת לובן דקה הנראית באותה שערה שחורה עושה אותה שער לבן. והסימן אינו לעולם בשערה אחת: לעולם דרושות שתיים.
שערה אחת הנראית כשתיים
"היתה אחת מלמטה ונחלקה מלמעלה ונראות כשתים, טהור." שערה אחת יצאה מן העור ואחר כך נחלקה לשתיים בחלקה העליון, כשדרה של לולב שנחלקת, עד שהעין רואה אותה כשתי שערות. טהור. אין הסימן נקבע במה שנראות לפנינו שתי שערות; התורה תובעת שתי שערות, וכאן שערה אחת היא שנחלקה.
שערות שחורות הצומחות בתוך הלבן
"בהרת ובו שער לבן" ממשיכה המשנה, וכאן נחלקות הגרסאות, וכל אחת מולידה לימוד לעצמה.
גרסת הרע"ב היא "ושער שחור": בהרת שיש בה שתי שערות לבנות, וצומחות בה גם שערות שחורות, והדין טמא. והלימוד הוא שאין אותן שערות שחורות פוסלות את הבהרת בכך שהן תופסות מקום בתוכה; הגריס שההלכה תובעת עומד במלואו.
הרא"ש, שדבריו מובאים בתוספות יום טוב, מקיים את הגרסה המצויה בידינו, "או שער שחור", ומוצא במשנה שני דינים נפרדים. אם יש בבהרת שערות לבנות, הכוהן מחליטו למצורע גמור, החלט. אם אין שערות לבנות אלא שערה שחורה בלבד, הכוהן מסגירו, ומעמדו תלוי ועומד עד לבדיקה שבסוף השבוע השני. בין כך ובין כך מדובר בטומאה, פעם כטומאה מוחלטת ופעם כטומאה תלויה.
ומסיימת המשנה: "אין חוששין", אין לנו לדאוג, "שמא מיעט", פן צימצם, "מקום שער שחור את הבהרת, מפני שאין בו ממש." השטח שתופסת השערה השחורה אינו חשוד שהוא ממעט את הבהרת מכדי שיעורה. הדבר מתיישב במיוחד עם גרסת הרע"ב, אך הוא נכון לפי שתי הגרסאות: שערות שחורות העומדות בתוך הלבן אינן נחשבות כבולעות מקום וממעטות את הגריס. אין בשערה ממש; היא דקה מכדי שייחשב שהיא ממלאת שטח.