נגעים, פרק ג משנה ה. הפרק הזה מונה סוג אחר סוג של נגעים, וקובע בכל אחד מהם כמה זמן מסגירים אותו ואילו סימנים מטמאים בו. משנתנו עוסקת בנגעים העולים במקום שבו אבד העור מחמת פגיעה, ומתברר שהם היוצא מן הכלל שבפרק: הסגר של שבוע אחד ולא של שני שבועות.
ששת סוגי הנגעים
הרמב"ם, בדבריו החותמים את הפרק, פורש לפנינו את המפה כולה. שישה סוגי נגעים יש בסך הכול. ארבעה מהם באדם: נגעי עור בשר, בעורו החלק של הבשר; נגעי שחין ומכווה, במקום שהעור ניטל ממנו; נגעי ראש וזקן, במקומות שמגדלים שיער בראש ובזקן, והם הנקראים נתקים; ונגעי קרחת וגבחת, בראש שאין בו שיער, כשהגבחת היא הקרחה שכלפי הפנים והקרחת היא שכלפי העורף. סוג חמישי הוא נגעי בגדים, וכל חמשת אלה נכתבו בפרשת תזריע. הסוג השישי הוא נגעי בתים, שנשנו בפרשת מצורע, מיד לאחר הפרשה המתארת כיצד מיטהר המצורע ואילו קרבנות הוא מביא. לכל אחד מן השישה סימנים משלו, ויש סימן אחד המשותף לכולם: הפסיון, ההתפשטות. הפסיון אינו פועל לעולם בראייה הראשונה, אלא מתחיל לטמא רק לאחר שעבר שבוע ראשון של הסגר, ומשם והלאה.
שחין ומכווה
"השחין והמכווה": מדובר במקום של בשר חי חשוף, שכיסוי העור בו נהרס. ומה קובע איזה מן השמות חל כאן? אך ורק סיבת הפגיעה. נזק שנגרם מחמת חום, בין מלהבה גלויה, בין מגחלת בוערת, בין מרמץ עמום ובין ממתכת שהוסקה, נקרא מכווה. נזק שבא מכל סיבה אחרת, מכה שקרעה את העור או חולי שאכל אותו והשאיר את הבשר חשוף, נקרא שחין. למראה העין שתי המכות עשויות להיראות זהות, ואף על פי כן ההלכה מבדילה ביניהן: שחין ומכווה אינם מצטרפים זה עם זה להשלים את שיעור הגריס.
שבוע אחד, שני סימנים
"מיטמין בשבוע אחד ובשני סימנים." כאן היוצא מן הכלל שבפרקנו. כל שאר סוגי הנגעים שבאדם נמשכים שני שבועות; נגעי בתים, שבמשנה החותמת את הפרק, נמשכים שלושה. השחין והמכווה מוסגרים שבוע אחד בלבד, ורק שני סימנים מטמאים אותם: שער לבן ופסיון. אין מחיה בסוג הזה.
שער לבן פירושו שהשערות שהיו שחורות באותו מקום הפכו לבנות. "בשער לבן, בתחילה ובסוף שבוע ולאחר הפטור." השער הלבן מועיל בשלוש נקודות: בתחילה, כלומר בראייה הראשונה, שאם ביום שבא האדם לפני הכוהן רואה הכוהן שהשערות השחורות שם הלבינו, הרי הוא מוחלט מיד; בסוף אותו שבוע יחיד של הסגר; ולאחר הפטור, לאחר שכבר טיהרו הכוהן ושילחו, אם הופיעו אז השערות הלבנות לפתע.
פסיון פירושו שהנגע התפשט מעבר לגבולותיו הראשונים. "ובפסיון, בסוף שבוע ולאחר הפטור." הפסיון מטמא בשתי נקודות בלבד: בסוף שבוע ההסגר, ולאחר הפטור, אם נפטר לטהרה ואחר כך פשה הנגע. הפסיון אינו יכול לשמש בראייה הראשונה, שהרי באותו רגע עוד אין ממה שיפשה הנגע.
שבעת ימים
"ומיטמין בשבוע אחד, שהוא שבעת ימים." המשנה מסיימת ומלמדת שהסגר השחין והמכווה נמשך שבוע אחד, שבעת ימים. אם לא נראו סימני הטומאה, לא שער לבן בתחילה ולא בסוף השבוע, ולא פסיון בסוף השבוע, נפטר האדם בטהרה. זהו הסוג היחיד שבו כל הבדיקה מצטמצמת לשבוע אחד.