נגעים, פרק ב, משנה ה. כל הפרק סובב סביב נושא אחד: ראיית הכהן, מראה עיני הכהן. אין הנגע מטמא אלא כשהכהן רואה אותו ראייה כהלכתה, ולכן עוסקות המשניות בתנאיה של ראייה כשרה. משנתנו מוסיפה הלכה נוספת מסוג זה, ושואלת שאלה מעשית: כיצד ראיית הנגע, באיזו תנוחה עומד האדם בשעה שהכהן בודק אותו?
הטעם שהתנוחה חשובה נובע מכלל יסודי בטומאת צרעת. אין מטמא אלא נגע שהוא במקום גלוי שבגוף. נגע שנמצא בבית הסתרים, במקום מכוסה שבגוף, אינו מטמא. מכאן שצריך לערוך את הראייה בתנוחה שפותחת את קמטי הגוף ואת קפליו כמידת פתיחתם הטבעית, כדי שכל מה שראוי להיראות ייראה בפועל.
תנוחתו של האיש
"האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים". האיש נראה כשהוא מעמיד את עצמו כדרך פועל העודר את האדמה במעדר. פועל כזה מפשק את רגליו ומעמיד את משקלו ביניהן, בערך כדרך שחקן גולף המתייצב מעל הכדור, ופישוק הרגלים מגלה את מה שביניהן. ידיו, לעומת זאת, נתונות כדרך מי שמוסק זיתים מן העץ. מכיוון שעצי הזית נמוכים, המוסק מגיע לפרי בהרמת ידיו מעל ראשו בלבד, ואינו צריך למתוח את עצמו למעלה יותר מדרכו. וזו בדיוק המידה שהמשנה מתכוונת אליה: הידיים מורמות עד כמה שמרים אותן מוסק רגיל, ולא למעלה מזה.
הערה נאה שאפשר שאתם זוכרים מזרעים: לכל אחד מארבעת הפירות החשובים יש פועל משלו לקטיפתו. ענבים, בוצר, אומרים בוצר ענבים. זיתים, מוסק, מוסק זיתים, וזו הלשון שבמשנתנו. תמרים, גודר, גודר תמרים. תאנים, אורה, אורה תאנים. ארבעה פירות, ארבעה פעלים.
תנוחתה של האישה
באישה נותנת המשנה כמה תנוחות, וכל אחת מגלה אזור אחר בגוף. ראשית, "כעורכת": יושבת על הארץ כדרך אישה העוסקת בבצק שלה, לשה ועורכת אותו לאפיית פת או עוגה. תנוחת העבודה הזאת בישיבה מגלה את מה שצריך להיגלות למטה.
שנית, "וכמניקה את בנה", כאישה המניקה את בנה. בכך נפתח האזור שסביב הדדים, כדי שייראה נגע שיש שם.
שלישית, הזרועות. דמיינו כתם חשוד בגבוה שבזרוע, שהכהן צריך לראות ראייה ברורה אל תוך בית השחי, השחי. לכך מעמידה אותה המשנה "כאורגת בעומד", כדרך אישה העובדת באריגה בנול הזקוף, שידה עולה גבוה כשהיא מעבירה את החוט על הקורה העליונה של הנול ומחזירה אותה למטה. הרמת הזרוע בדרך זו פותחת את בית השחי לראייה. ומגבילה המשנה את התנוחה: "ליד הימנית", היא מועילה ליד הימין.
"רבי יהודה אומר, אף כטווה בפשתן לשמאלית". רבי יהודה מוסיף את תנוחת האישה הטווה חוט של פשתן, המועילה ליד השמאל, שאף שם נמשכת הזרוע למעלה ובית השחי נגלה.
האם יש כאן מחלוקת?
התוספות יום טוב מעורר נקודה חדה. הרב (הברטנורא) אינו פוסק כאן אם הלכה כרבי יהודה, ושתיקה כזו טעונה הסבר. הצעתו היא אפשר לומר דתנא קמא לא פליג: אפשר שאין ביניהם מחלוקת כלל. התנא הראשון דיבר בתנוחה של צד אחד בגוף, הימין, ורבי יהודה מוסיף את הנדרש לצד השני, השמאל, וכל אחד משלים את מה שהניח חברו פתוח. ואף על גב דתני לה בלשון פלוגתא, ואף שהמשנה מנסחת זאת כאילו היא מחלוקת, "תנא קמא אומר... רבי יהודה אומר...", לשון כזו מצויה במקומות רבים בלא מחלוקת אמיתית מאחריה, כפי שכבר הראה בפרק רביעי של ביכורים. וכיוון שאין התנגשות בין שני התנאים, לא היה לרב מה לפסוק ואין לו סיבה לכתוב ואין הלכה כרבי יהודה.
ומוסיף שאף הרמב"ם הניח את הדבר בלא הכרעה בפירוש המשניות שלו. והנה בדפוסים שלנו של פירוש הרמב"ם לנגעים כתוב ואין הלכה כרבי יהודה, ולא נעלם הדבר מן התוספות יום טוב: הוא מעיר שבכתבי היד הקדמונים של הפירוש מצויות המילים הללו, וזו אכן הנוסחה שבידינו. אחר כך הוא מפנה אל היד של הרמב"ם, הלכות צרעת פרק ט, ששם תנוחתו של רבי יהודה אינה נזכרת כלל. ומן ההשמטה הזאת יוצא שהרמב"ם קרא את המשנה כמחלוקת ממש והכריע כתנא קמא, כחכמים: עמידת האורגת משמשת ליד ימין בלבד, ולא לשמאל.
אותן תנוחות גם לתגלחת
סופה של המשנה נושא את כל הדיון צעד אחד קדימה: "כשם שנראה לנגעו", ובאותו אופן בדיוק, "כך הוא נראה לתגלחתו". מצורע שהוחלט ועתה נטהר, פותח את תהליך טהרתו בתגלחת, שבה מסירים את כל שיער גופו. כל עמידה שנתבארה למעלה לצורך בדיקת הכהן נעשית שוב באותה תגלחת, כדי שכל אזור שהיה צריך להיפתח לעיני הכהן יהיה נגיש באותה מידה לתער, ולא יישאר שם שיער שלא נגעו בו.