נגעים, פרק י"ד, משנה ה. טהרתו של המצורע כוללת שני תגלחות: אחת ביום הראשון של תהליך טהרתו ואחת ביום השביעי. משנתנו מניחה לרגע את הפרטים ופותחת מבט רחב, כמעט היסטורי: מי הם בכל התורה שנצטוו להעביר את שערם כחלק מתהליך של קדושה?
"שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה": שלושה אנשים מגלחים, ותגלחתם מצוה. ומי הם? "הנזיר, והמצורע, והלוים": הנזיר, המצורע, והלויים.
למה נוקטת המשנה לשון "מצוה"
מדוע טורחת המשנה להשמיע לנו שהתגלחת היא "מצוה"? לשון זו באה בדרך כלל לסמן פרט שהוא הדרך המהודרת לקיים את הדבר, אך אינו הכרחי לתוצאה. התוספות יום טוב תולה את בחירת הלשון בנזיר. אצל הנזיר גילוח השער הוא אמנם מצוה, אך אינו מעכב: אין הוא מעכב את סיום נזירותו, כמו שמלמדת מסכת נזיר. משהוקרבו קרבנותיו, היין והטומאה מותרים לו אף בעוד שערו לא נתגלח. אצל המצורע התמונה שונה, שכן שם התגלחת מעכבת ממש: כל זמן שלא נעשתה, אין טהרתו יכולה להמשיך.
במה שונים השלושה זה מזה
התפארת ישראל מעיר שלכל אחד מן השלושה יש דבר המבדיל אותו מחבריו שברשימה. הנזיר שונה משני האחרים בכך שהוא מגלח את שער ראשו בלבד, השער שגדל בימי נזירותו. המצורע שונה מן השניים האחרים בשתי נקודות: הוא צריך שתי תגלחות נפרדות ולא אחת, ותגלחתו צריכה להיעשות דווקא על ידי כהן, מה שאינו כן בנזיר ובלויים. והלויים עומדים בפני עצמם מטעם פשוט: תגלחתם הייתה שייכת לרגע אחד בהיסטוריה, במדבר, כשנתחנכו לעבודתם. מה שהיה אז היה, ואין לו המשך מעשי לדורות.
מדוע יחזקאל אינו ברשימה?
המשנה אחרונה שואל שאלה חדה. גם יחזקאל הנביא נצטווה להעביר את שערו. הקדוש ברוך הוא אמר לו "קח לך חרב חדה", "והעברת על ראשך ועל זקנך", העבר אותה על ראשך ועל זקנך. מדוע אין משנתנו מונה תגלחת זו כרביעית?
הוא מציע שני תירוצים. אפשר שהמשנה מונה רק תגלחות הכתובות בתורה עצמה, ולא כאלה שנאמרו בנביאים. או לחלופין, תגלחת שנצטווה בה יחיד אחד בלבד, ולא נשנתה לעולם, אינה מן הדברים שהמשנה טורחת למנות.
שני תנאים: תער, ושלא יישאר שער
המשנה ממשיכה: "וכולן שגלחו שלא בתער, או שאיירו שתי שערות, לא עשו כלום". כולם, אם גילחו שלא בתער, או שהשאירו שתי שערות, לא עשו ולא כלום.
התנאי הראשון הוא שההעברה תיעשה בכלי חיתוך. הטעם שמאחורי דרישה זו אינו מגולה לנו, אבל ההלכה ברורה שתער הוא מה שהתורה מבקשת. התנאי השני הוא שלא יישאר שער כלל. אם אדם העביר את כל שערו חוץ משתי שערות, התגלחת פסולה במקום שהתגלחת מעכבת, כמו במצורע ובלויים, ואותן שתי שערות צריכות להיגזז אף אז.
התוספות יום טוב מפנה כאן את תשומת לבנו למוטיב שליווה את כל מסכתנו: "שער" בלשון המשנה פירושו שתי שערות. שתי שערות הן הגדרתו ההלכתית של שער, ומשום כך בדיוק, מי שהשאיר שתי שערות עדיין לא העביר את שערו כלל.
הרהור: מדוע התגלחת שייכת לשלושתם
מעבר למכניקה של המעשה, כדאי לשאול מה משותף לשלושת אלה. אצל הלויים התשובה קרובה לפני השטח: תגלחתם במדבר הייתה חלק מהעלאתם למעלת לויים, מעשה של הקדשה.
בנזיר קיימת מחלוקת מוכרת אם שם "חוטא" נקרא עליו. אם כן, הרי תגלחתו מסמנת את סיום הנזירות והיא עצמה תנועה קדימה. ואם לא, הרי כמו שמבאר הרמב"ן, עצם הטעם שהוא מביא חטאת הוא שהיה עומד על מדרגה גבוהה: הוא קשר את חייו לעבודת הקדוש ברוך הוא, דבר משובח, ועכשיו הוא יורד מאותה גבהות, והחטאת באה על הירידה. לפי קריאה זו, הנסיון הממתין לו לאחר מכן כבד עוד יותר. משנתפרק מן הגדרים שהנזירות העמידה לו, עליו לשאת מידה מאותה קדושה אל תוך החיים היומיומיים ולצמוח שם. לפי שני הצדדים התגלחת מתפקדת כפתח: אם הוא פושט מעליו את שם החוטא, ואם הוא לוקח דבר יפה ומתרגם אותו לעולם שבו היין מותר ומגע במת אינו נמנע, התגלחת מכינה אותו לבא.
וכן הוא במצורע. הוא, כך אנו מקווים, מניח מאחוריו את התכונה שהביאה עליו את צרעתו, המוציא שם רע, בעל לשון הרע, וחוזר אל החברה האנושית. גם כאן התגלחת היא מעשה של התעלות, הסימן החיצוני של אדם העולה למעלה.