נגעים, פרק י"ג, משנה ה. עד כאן עסק הפרק בדיניו של הבית שהוחזק כבית המנוגע. משנתנו פונה לשאלה אחרת: כיצד בית כזה מטמא את האדם? שני בתים נדונים כאן, בית המוסגר (בית שהכהן הסגירו והוא עדיין תחת השגחה) ובית המוחלט (בית שנגעו הוחלט סופית), והמשנה משמיעה לנו שאין דינם שווה בנקודה זו.
לשון המשנה: "בית המוסגר מטמא מתוכו, והמוחלט מתוכו ומאחוריו, וזה וזה מטמאין בביאה". בית מוסגר מטמא מתוכו; בית מוחלט מטמא מתוכו ומאחוריו; ושניהם מטמאין בביאה.
שני סוגי הנגיעה
כשהמשנה אומרת "מאחוריו", כוונתה לנוגע בפני הכותל מצדו החיצון, שהרי בכותל אין דרך אחרת: זו טומאת מגע פשוטה, טומאה הבאה מחמת נגיעה. וכשהיא אומרת "בביאה", כוונתה שהאדם נכנס לתוך הבית בראשו וברובו, ובאותו מעשה עצמו נטמא, בלי שנגע בכלום.
שיטת הרב והרמב"ם
הרב (ברטנורא) מפרש את תחילת המשנה כמדברת בביאה. הוא מביא את הפסוק "והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא עד הערב". לפי פירוש זה, כשהמשנה אומרת שבית מוסגר מטמא מתוכו, היא מדברת באדם שנכנס לתוכו. וכן מפרש הרמב"ם באותו כיוון.
ההשלכה המעשית של פירוש זה חריפה: בבית המוסגר אין אלא טומאת ביאה. הנכנס ברובו נטמא; אבל המכניס את ידו בלבד דרך הפתח ונוגע בפני הכותל מבפנים, אינו נטמא כלל.
אלא שפירוש זה מותיר קושי. אם תחילת המשנה מדברת כבר בביאה, מדוע חוזרת המשנה בסופה ואומרת "וזה וזה מטמאין בביאה"? הרי זה בדיוק מה שנאמר לנו בתחילה.
האבנים שבהן הנגע עצמו
הרב מוסיף שורה נוספת, המופיעה גם ברא"ש, והתוספות יום טוב מציין שמקורה בתוספתא. יש יוצא מן הכלל אחד בבית המוסגר: האבנים שעליהן נראה הנגע עצמו. אף בשעה שהבית עומד בהסגר בלבד, אבנים אלו מטמאות מאחוריהן. אם אדם יודע איזו אבן נשאה את הנגע ונגע בה מצדו החיצון של הכותל, נטמא.
נמצא שטומאת מגע קיימת גם בבית מוסגר, אך רק לגבי האבן המנוגעת עצמה, ולא לגבי שאר הכתלים הנקיים, בין שנגע בהם מבפנים ובין מבחוץ. ואם הנוגע באבן זו מאחוריה נטמא, קל וחומר שהמכניס ידו ונוגע בה מבפנים נטמא, שאין זו נגיעה פחותה מנגיעה מאחוריה.
שיטת רש"י
פירוש אחר מובא בתוספות יום טוב, והתפארת ישראל אוחז בו אף הוא. מקורו בדברי רש"י ביבמות. קודם שהוא מביאו, מעיר התוספות יום טוב שהתוספות שם משאירים את הדבר בלא הכרעה גמורה, ושהלשון שבה מצטטים התוספות את רש"י אינה מתאימה לרש"י שלפנינו בדפוסים. אולם לשונו של רש"י עצמו אומרת את הדבר בבירור.
על הרישא של משנתנו מפרש רש"י שבית מוסגר מטמא מתוכו בדרך מגע, וזאת אף כשהאדם עצמו לא נכנס פנימה, כלומר ראשו ורובו נשארו בחוץ כל העת. הוא הושיט את ידו דרך הפתח ונגע בכותל, ובזה בלבד ראוי שיטמא מדין "הבא אל הבית": משנגעה ידו בכותל, הבית מטמאו.
וזה חידוש בגדר "בא אל הבית": צירוף של כניסת מקצת אבר לתוך הבית יחד עם נגיעה בבית, די בו כשלעצמו לטמאו.
לפי פירוש זה מתיישבת סוף המשנה על נכון. הרישא מלמדת על מגע: בית מוסגר מטמא כשנוגע בו מתוכו, ובית מוחלט מטמא בין שנגע בו מתוכו ובין מאחוריו. ורק אחר כך מוסיפה המשנה דין נפרד, ששניהם מטמאין אף בביאה, כשהאדם נכנס ממש.
מדוע בית המוחלט חמור יותר
על הבית שהוחלט כותב הרב שהנוגע בכותל מאחוריו טמא. המקור הוא לשון התורה במוחלט, "צרעת ממארת... טמא הוא". ולמה הוסיף הפסוק תיבות אלו בסופו? להרחיב את טומאתו: המגע מטמאו בין שהגיעה ידו לכותל מתוך הבית ובין שנגעה בפניו החיצוניים. וכמובן שאף הנכנס לבית כזה טמא, שהרי לדעת הרב אף בית שאינו אלא מוסגר מטמא את הנכנס לתוכו.
הנפקא מינה להלכה
נשארנו עם שני פירושים במשנה, וההבדל ביניהם הבדל למעשה, והוא בבית המוסגר. לדעת רש"י, עצם הנגיעה בכותל רגיל מתוכו, אף בבית שאינו אלא מוסגר, מטמאת את האדם. לדעת הרב, וכן היא דעת הרמב"ם, אין הדבר כן: צריך שיכנס לבית ממש בראשו וברובו כדי שיטמא.
אבל בשתי השיטות מודים לגבי האבן המנוגעת. אף בבית מוסגר, האבן שבה הנגע מטמאת את הנוגע בה מאחוריה, וקל וחומר כשהוא מכניס ידו ונוגע בה מתוכה.