נגעים, פרק י"ב, משנה ה. נושא הפרק שלנו הוא נגעי בתים, הנגע המופיע בכתלי הבית. בית מיטמא בטומאה זו רק כאשר כתליו בנויים משלושה מרכיבים: אבנים, עפר ועץ, וכל אחד ואחד מן הכתלים צריך לכלול את שלושתם. שיעור האבנים כבר נקבע לעיל; כאן המשנה נותנת את שיעורי העץ והעפר, ואחר כך מונה מבנים ומקומות שאינם בכלל הלכות אלו כלל.
שיעור העץ
"עצים כדי ליתן תחת השקוף": צריך שיהיה עץ בשיעור הראוי להינתן תחת השקוף. שקוף (מַשְׁקוֹף) הוא הקורה העוברת בראש המסגרת, כלומר המשקוף שלמעלה, והברטנורא מעיר שהמילה כוללת גם את המשקוף שמעל הפתח וגם את המשקוף שמעל החלון. לחילוק זה יש צד מעשי: מעטים הבתים שיש בהם פתחים בכל ארבעת הכתלים, ואילו חלונות בכל ארבעת הצדדים היו דבר רגיל לגמרי, ומאחר שהעץ נדרש בכל כותל וכותל, בדרך כלל מסגרת החלון היא זו שמספקת אותו.
ולעצם המילה, רש"י על החומש קושר משקוף ללשון נשקף, מלשון חבטה והכאה, שהדלת נחבטת כלפי מעלה ופוגעת בקורה זו, והיא עוצרת אותה.
אחר כך מובא שיעור שני. "כדי לעשות סנדל לאחורי השקוף", אומר רבי יהודה: כדי לעשות סנדל מאחורי השקוף. הברטנורא מספר שהיו קובעים חתיכת עץ מאחורי המשקוף כדי לשמור עליו, וחתיכה זו נקראה סנדל: כשם שהנעל שומרת על הרגל, כך העץ הזה שומר על הקורה שמעל הפתח. מסתבר שרבי יהודה מצריך שיעור קטן מן הדעה הראשונה, אף שאין מפורש כיצד בדיוק שני השיעורים משתווים זה לזה.
שיעור העפר, ומשמעות "פצים"
"ועפר כדי ליתן בין פצים לחברו": עפר בשיעור הראוי למלא את הרווח שבין פצים אחד לחברו. הברטנורא מבין פצים כלשון בקיע וסדק, ומביא את הפסוק "הרעשתה ארץ פצמתה", הרעשת את הארץ וקרעת אותה.
התפארת ישראל מתקשה בפירוש זה. מה פירוש לדבר על השטח המשתרע מסדק אחד לסדק אחר? כל מה שנמצא בין שני בקיעים בכותל הוא נדבך של אבנים או של קורות, ולא מקום שנותנים בו עפר. לכן הוא מציע שפצים אינו הסדק עצמו אלא החלקים שנוצרו מן הפיצול, בדומה ל"ויבתר" שבברית בין הבתרים, ששם ה"בתרים" הם החצאים שנוצרו ולא פעולת החיתוך. אף כאן, החלקים שהופרדו זה מזה הם הפצימים, והעפר נדחק לתוך הרווח שמפריד בין חלק לחברו.
מבנים שאינם מיטמאים בטומאה זו
"כירות האבוס וכירות המחיצה אינן מיטמאים בנגעים": כתלי האבוס וכתלי המחיצה אינם מקבלים נגעים לעולם. הברטנורא מפרש שאבוס הוא הרפת או השוקת שהבהמות אוכלות בה, ובכירות המחיצה גירסתו "של גינות ופרדסות", כתלים המקיפים גינות ופרדסים (ובכמה דפוסים של הברטנורא חסרה כאן מילה).
התפארת ישראל הולך בדרכו הוא, ומגיע לחידוש מפליא בהלכות נגעי בתים. הוא מסביר שכל דבר העומד בשדה הפתוח רחוק מבית דירה, אף אם הוא דומה במקצת לבניין, כגון גדר המקיפה גינה או פרדס, פשיטא שאינו בכלל, ואבוס לבהמות ממילא עומד בדרך כלל בחוץ. על כן על כרחנו המשנה מדברת באבוס הבנוי כחלק מן הכותל הפנימי של הבית, כשנשאר פתח בכותל כדי שהבהמות יכניסו את ראשן ויאכלו ממנו. אבוס כזה מחובר לכותל, וייתכן בהחלט שדפנותיו עשויות אבן, עץ ועפר, ואף על פי כן הוא פטור מטומאה זו. באותה דרך הוא מפרש כירות המחיצה, כותל פנימי שנבנה רק כדי להפריד בין חלל לחלל ואינו משמש כאחד מכתלי הבית החיצוניים.
מכאן הוא מנסח כלל, ואומרו בפירוש: כותל שאינו בנוי כדרך שנבנים שאר כתלי הבית, כלומר שאינו בנוי כדי להגן על הבית מפני רוח, מים וגשמים, אינו מיטמא בטומאת נגעים. ההשלכה רחבה מאוד. בבית של חדרים רבים יש לא מעט כתלים הפונים כלפי פנים בלבד ואין להם שום זיקה לחוץ, ולפי גישה זו אין אף אחד מהם יכול להיטמא בנגע לעולם. ואם כל הפוסקים מסכימים לזה, זו שאלה בפני עצמה.
ירושלים וחוץ לארץ
המשנה חותמת בשני מקומות: "ירושלים וחוץ לארץ", ירושלים וכל מקום שמחוץ לארץ, "אינן מיטמאין בנגעים", אינם מיטמאים בנגעים. הברטנורא תולה זאת בלשון "בבית ארץ אחוזתכם", בית העומד בארץ הנתונה לכם לאחוזה. שטח שמחוץ לארץ ישראל אינו אחוזתכם כלל, וגם ירושלים לא נתחלקה לשבטים.
התוספות יום טוב מפנה לסוגיה ביומא בעניין מעמדה של ירושלים: האם העיר אכן נחלקה בין חלקי יהודה ובנימין, או שלא נתחלקה מעולם, והיא של כל שנים עשר השבטים יחד ואינה קניינו של אף אחד מהם? ומכאן נשאלת שאלה: אם כל שנים עשר השבטים שותפים בעיר, מדוע לא ייקרא הדבר "בית אחוזתכם"?
וכאן ראוי לשמוע את דברי הרמב"ם בפירוש המשניות, שהם פשוט נפלאים. אף הוא סובר שהעיר לא נתחלקה לשבטים לעולם, ואז הוא מוסיף ביטוי מפליא: אלא היא מקום עבודה לה' שלכל בני האדם יש בו חלק. ירושלים אינה קניינם הבלעדי של כלל ישראל; לכל אומה ואומה בעולם יש בה חלק. וזה בדיוק מה שאנו אומרים בכל פעם שאנו אומרים סליחות, בלשון הנביא שבית ה' ייקרא מקום שכל העמים מתפללים בו. מעלת בית המקדש מתפשטת על כל העיר, ועל כן ירושלים נושאת משמעות לכל האנושות. ומשום כך עצמו היא יוצאת מכלל "אחוזתכם", ובתיה אינם באים לעולם לכלל נגעי בתים.