נגעים, פרק יא, משנה ה. הפרק הזה עוסק בנגעי בגדים, כלומר בצרעת החלה על חומרים, שהתורה הגבילה אותה לבגדי צמר רחלים ולבגדי פשתן, ולעורות של בעלי חיים. משנתנו נוטלת לידיה שני נושאים: ראשית, כיצד דנים בגד אריג כאשר חוטיו אינם כולם בצבע אחד, ואחר כך אילו גוני נגע מטמאים בגד כזה בפועל.
בגד של שני צבעים: שתי וערב
באריגה יש שתי מערכות של חוטים. דמיינו נול זקוף: מערכת אחת של חוטים עוברת מלמעלה למטה, ומערכת שנייה מועברת הלוך וחזור לרוחבה. יש מפרשים החולקים בזיהוי, אבל רוב הדעות היא שהשתי הוא המערכת הניצבת והערב הוא זה שעובר לרוחב. הדיון הזה נוגע כמובן לאריגים של פשתן או של צמר, שהרי עורות אינם נארגים כלל.
נזכיר את הכלל שנקבע ממש לפני כן: בגד צבוע אינו מקבל טומאת נגעי בגדים, ובגד לבן מקבל. מה אם כן הדין כשמערכת חוטים אחת צבועה והשנייה לבנה? אומרת המשנה: "בגד ששתיו צבוע וערבו לבן", בגד שהשתי שלו צבוע והערב שלו לבן, ולהיפך, "ערבו צבוע ושתיו לבן", הערב צבוע והשתי לבן. בכל אחד מן המקרים מרכיב אחד היה יוצא מכלל טומאה והשני נכנס בכללה. פסק המשנה: "הכל הולך אחר הנראה", הכל נקבע לפי מה שנראה על פני השטח.
התפארת ישראל מאריך בזה. הגורם הקובע הוא מה שהעין רואה, וזה יכול להכריע אפילו כנגד הממשות, כנגד עצם החומר ועוביו של הסיב שמתחת. בתהליך האריגה שערות דקות של צמר עולות ומתרוממות, ויכול להיות שמה שמתחת הוא בצבע אחד ומה שנראה למעלה בצבע אחר. פני השטח הנראים הם המכריעים.
הרב מציג את הכלל למעשה. "בסתם בגדים", בבגדים אריגים רגילים, הערב הוא הנראה, לפי שחוטי הרוחב עוברים מעל חוטי השתי ומכסים אותם לגמרי. "בכרים וכסתות", בכיסויים של מזרנים וכריות, השתי הוא הנראה. והוא מסיים שהכל תלוי בסוג המלאכה הנוהגת. התפארת ישראל מבאר שבכיסויי כרים וכסתות מותחים את החוטים בחוזקה יתרה, והתוצאה היא שרק השתי נשאר נראה. בכל מקרה ומקרה, אם כן, אנו מתבוננים באופי האריגה ודנים לפיו.
הצבעים שמביאים טומאה
המשנה ממשיכה: "הבגדים מיטמאין בירקרק שבירוקין ובאדמדם שבאדומים", הבגדים נטמאים בירוק שבירוקים ובאדום שבאדומים. רק הגונים החזקים ביותר כשרים לכך.
התוספות יום טוב מביא כאן רמב"ם נפלא. הרמב"ם כותב שאמר הקב"ה בטומאת בגדים "ירקרק או אדמדם", ומבאר שאין בבניינה של לשון הקודש דבר לריק. כשהתורה כופלת אותיות בתיבה, הכפילות באה כדי ללמד על עוצמה, לומר לנו שמדובר בדבר בצורתו החזקה ביותר. אדמדם אינו אדום בלבד אלא אדום עז, וירקרק ירוק עז.
התיבה אדמדם אינה חדשה לנו. היא עלתה כבר במשניות הפותחות של המסכת, שם דנה המשנה בפתוך, לבן המעורב באדום. האדום שנאמר שם הוא אף הוא אדום בשיא חדותו. וכך גם כאן: אדום במלוא עוצמתו וירוק במלוא עוצמתו.
כשצבע הפשיון שונה מצבע הנגע
המשנה עוברת עתה למקרה: "היה ירקרק כגריס", הנגע היה ירקרק בשיעור גריס. הרב מעיר כאן דבר יסודי, שהגריס הוא השיעור המשמש בכל דיני נגעים; המפרשים מבארים זאת כבנין אב, מכנה משותף לנגעים בכלל.
וממשיכה המשנה: "ולסוף שבוע פשה אדמדם", כשהגיע השבוע לקצו, השטח החדש שנוסף בצד הירוק היה אדום. (אין מדברים בפשיון אלא לאחר שעבר שבוע אחד של הסגר לפחות.) כאן האום, הנגע כפי שנראה בתחילתו, היה ירוק, והשטח החדש שצמח ממנו אדום. אחר כך מציגה המשנה את הצירוף ההפוך: האום היה כגריס ואדום, "ופשה ירקרק", והשטח שיצא ממנו ירוק. בין כך ובין כך הדין טמא. אף שהחלק הנוסף כולו מן הצבע השני, בכל זאת נחשב הוא גידול היוצא מן הנגע הראשון, ומשמש כפשיון.
כשהנגע עצמו משנה את צבעו
דברי המשנה הבאים הם "נשתנה ופשה, נשתנה ולא פשה, כאילו לא נשתנה", נשתנה ופשה, או נשתנה ולא פשה, דנים בו כאילו לא נשתנה כלל, והוא טמא.
הרב נותן מקרה: בתחילה היה הנגע ירקרק ושיעורו כגריס, ולסוף השבוע התפשט לשיעור סלע, רחב הרבה יותר, ואז "בין האום ובין הפשיון", הכתם הראשון יחד עם התוספת החדשה, כולם אדומים. גרסה אחת המודפסת למטה היא "כולו אדמדם", כלומר שכל השטח, האום והפשיון יחד, נהפך לאדום; והגרסה השנייה עולה לאותו עניין, שגם האום וגם פשיונו קיבלו את הצבע החדש.
וכאן החידוש. במקרה הקודם רק הפשיון היה מן הצבע האחר, ולכן היה קל לראותו כהתפשטות של הנגע המקורי. אבל עכשיו גם האום עצמו נשתנה, עד שהנגע כולו אדום במקום שהיה ירוק. היה אפשר לחשוב שלפנינו נגע חדש לגמרי. התנא קמא מלמד אחרת: אין בשינוי ממש, ודנים בדבר כאילו לא נשתנה כלל. אם נשתנה ופשה, הפשיון סימן כשר לאחר שבוע ההסגר והאדם מוחלט. אם נשתנה ולא פשה, אין השינוי לעצמו מועיל דבר, והנגע עומד במקום שעמד וטעון הסגר נוסף.
"רבי יהודה אומר, ייראה בתחילה", רבי יהודה סובר שכאשר כל מה שנמצא עכשיו הוא בצבע אחר, יש לראותו מחדש, כנגע הנבדק בפעם הראשונה. בין פשה ובין לא פשה, בין שיש כאן גריס של אדום במקום שהיה גריס של ירוק, ובין שיש סלע של אדום במקום שהיה גריס של ירוק, לרבי יהודה אין זה המשכו של הנגע הראשון אלא נגע חדש.
ולעניין ההלכה, אין הלכה כרבי יהודה; דעת התנא קמא היא המקובלת. שינוי בצבע, בין שהנגע נשאר כמו שהיה ובין שגדל, אינו מנתק אותו מן ההיסטוריה שלו; הוא נשאר אותו נגע עצמו שהיה קודם.