נגעים, פרק י', משנה ה'. פרקנו עוסק בסוג השלישי של נגעי אדם, הנתק, הפוגע במקומות גידול השער: הזקן (החלק המזוקן שבפנים) והראש. אחד מסימני הטומאה של הנתק הוא שער צהוב, שתי שערות צהובות הנמצאות בתוך מקום הנתק. משנה זו חוזרת לשאלת הסדר: מה הדין כשהשער הצהוב היה שם עוד קודם שהופיע הנתק?
ארבע הדעות
"שער צהוב שקדם את הנתק: טהור". שער צהוב שבא לפני הנתק, שהרי לא הנתק הוא שהפכו לצהוב, אינו מטמא את האדם. זו דעת התנא קמא. רבי יהודה חולק ומטמא: לשיטתו אין נפקא מינה אם הנתק הפך את השער אם לא, ושתי שערות צהובות הן סימני טומאה בין כך ובין כך. זהו אותו רבי יהודה שנחלק עם רבי שמעון לעיל בפרק בדיוק בנקודה זו, והוא חוזר ומשנה כאן את שיטתו.
רבי אליעזר בן יעקב פוסק: "לא מטמא ולא מציל". אין בכוח השער לטמא את האדם, וכשם שאינו מטמא כך אין בכוחו לעכב את הטומאה. רבי שמעון פוסק: "כל שאינו סימן טומאה בנתק, הרי הוא סימן טהרה בנתק". כל דבר שאינו יכול לשמש סימן טומאה בנתק, ממילא הוא משמש שם סימן טהרה.
הר"ש: מה כיוון התנא קמא
הר"ש מבין שרבי אליעזר בן יעקב ורבי שמעון אינם מחדשים מקרים חדשים, אלא מציעים שני פירושים חולקים בדברי התנא הראשון. התנא קמא טיהר שער צהוב שקדם, וכמה נכלל באותה מילה אחת? לדעת רבי אליעזר בן יעקב, כל שנאמר הוא שאין השער מוליד טומאה, אבל כוח הצלה נשלל ממנו לגמרי. לדעת רבי שמעון, המילה נושאת יותר מזה: השער טהור וגם מציל, שמכיוון שאינו יכול לסמן את הנתק לטומאה, נעשה הוא סימן לטהרתו. כל מחלוקתם, אם כן, תלויה באופן קריאת דברי התנא הראשון. למעשה, כפי שהוזכר לעיל, ההלכה המקובלת היא כרבי יהודה, המטמא שער כזה.
חידושו של התפארת ישראל
התפארת ישראל מקשה קושיה חדה. מחלוקת זו עצמה, אם צריך שהנתק יהיה הגורם להפיכת השער לצהוב, כבר נתפרשה לעיל בפרק, ואף ההכרעה כרבי יהודה. מדוע יש לפרוש לפנינו את אותן דעות פעם שנייה? הוא פותח את תשובתו ב"לולי מסתפינא מרבותי", כלומר: אלמלא יראתי מפני רבותי הייתי מציע כך וכך. זהו הלשון השמור לחידוש אמיתי.
הבחנתו נעוצה בלשון. המשנה שלעיל דיברה בשער "שאינו הפוך", שאינו הפוך. משנתנו נוקטת לשון אחרת: "שער צהוב שקדם את הנתק", שער צהוב שבא לפני הנתק. ואם שתי הלשונות עניין אחד להן, מדוע יטרח התנא לשנות את לשונו? על כורחך, אין שתי המשניות עוסקות באותו מקרה ממש.
כשתיארה המשנה שלעיל את השער כשאינו הפוך, כוונתה שלא נטל הנתק שערה שחורה שכבר צמחה שם והפכה לצהובה; הצהיבות לא נגרמה על ידי הנתק. אבל לשון זו אינה אומרת לנו שהשער קדם. היא מתארת שער ונתק שיצאו כאחד, ברגע אחד. משנתנו, המדברת בשער שקדם, מצביעה על דבר אחר לגמרי: השער הצהוב כבר היה גדל בשעה שהעור היה נקי מכל נתק שהוא.
משהתבררה נקודה זו, מתברר שכל אחת מן המשניות משמיעה את הצד החזק של דעה אחרת. "אינו הפוך" שבמשנה הקודמת הוא רבותא לרבי שמעון: הוא מטהר לא רק כשקדם השער הצהוב לנתק ממש, אלא אף כששניהם באו לעולם בבת אחת. "שקדם" שבמשנתנו הוא רבותא לרבי יהודה: אף כשקדם השער, עד שאין לקשור שום קשר שהוא בין הנתק לשער הצהוב, ובבירור אין לנתק כל חלק בו, עדיין רבי יהודה מטמא.
ומה עם התנא קמא?
נמצא שהתנא קמא המטהר כאן, ורבי אליעזר בן יעקב המפרש את דבריו שאינו מטמא ואינו מציל, מדברים דווקא בשער צהוב שקדם באמת לנתק. ומה יאמרו במקרה שהשער והנתק יצאו כאחד? שתי אפשרויות לפנינו. ייתכן שבמקרה כזה סוברים הם כרבי יהודה, שהשער טמא ואינו מציל, שהרי שם הנתק והשער יצאו כאחד. ולחילופין, ייתכן שבמקרה זה סוברים הם כרבי שמעון, שכשבאו שניהם יחד השער טהור וגם מציל, וכל מחלוקתם עמו אינה אלא בשער שקדם, שבו הם אומרים טהור אבל אינו מציל.
כך או כך, אין שתי המשניות כפל לשון זו של זו: האחת מוציאה אל הפועל עד כמה מרחיקה טהרתו של רבי שמעון, והשנייה עד כמה מרחיקה טומאתו של רבי יהודה. זהו לימודה של משנה זו.