נגעים, פרק א, משנה ה. המשניות הראשונות של הפרק מנו את מראות הלבן המטמאים את האדם בצרעת, ועמם התערובות האדמדמות הנלוות לכל מראה ומראה. משנתנו עושה שני דברים: היא מביאה מחלוקת בדבר מספרם הכולל של מראות הנגעים שבכל התורה, ומשם עוברת לנושא אחר לגמרי, באילו ימים בשבוע יכול הכהן להתחיל את ראייתו.
רקע: סוגי הנגעים
שלוש משפחות של צרעת נאמרו בפרשת תזריע-מצורע: נגעי אדם, צרעת הבאה בגופו של אדם; נגעי בגדים, צרעת הבאה בבגד; ונגעי בתים, צרעת הבאה בבית, שהתורה מביאה אותה בסוף פרשת מצורע.
נגעי אדם רחבים הם ממה שעסקו בו המשניות הקודמות. מלבד מראות הלבן והתערובות האדמדמות המעורבות בהם, מוסיפה התורה שני מושגים, שחין ומכוה. רש"י על החומש מפרש ששחין הוא חבלה בעור הבאה מהכאת דבר קר, ומכוה היא נזק שנעשה על ידי דבר חם, כגון מתכת רותחת או להבה ממש. ולצייר לעצמנו חבלה מדבר קר שנראית בסופו של דבר כמכוות אש, אינו דבר פשוט.
הרמב"ם בהלכות טומאת צרעת, פרק ה, הלכה א, מקל עלינו את ההבחנה. הוא מדבר במי שהיתה בבשרו מכה ונשר עורו מחמת אותה מכה. אם באה המכה מן האש, כגון שנכווה בגחלת או ברמץ, בברזל מלובן, או באבן שהוסקה באש וכיוצא בזה, זו נקראת מכוה. ואם לא בא חסרון העור מן האש, בין שהוכה באבן או בעץ או בכל דבר החובל, ובין שנשחת העור מחולי שבגוף, כגון גרב (מין חטטים), חזזית (נגע אחר שבעור), שחפת, או חמה ודלקת וכיוצא בהן שהשחיתו את העור, זה נקרא שחין. ושים לב לדיוקו של הרמב"ם: הוא מתאר עור פגוע מאותו סוג עצמו, ורק הסיבה קובעת את השם.
להבחנה זו יש משקל הלכתי ממש. אף שאין הבדל בין השניים למראה העין, הואיל ומקורם שונה הרי הם שני נגעים נפרדים, ואינם מצטרפים זה לזה: מכוה כחצי גריס ושחין כחצי גריס לא יצטרפו לשיעור המטמא את האדם.
אחר כך יש את הנתקים. אלו שינויי צבע במקומות הגדלים שיער שבראש ובזקן, והם סוג נגע בפני עצמו. מנעד המראות שלהם רחב מארבעת מראות הלבן שנתבארו במשניות הקודמות.
ולבסוף, מי שנשר שיער ראשו ועלו מראות צרעת בקרקפת החשופה (ואיזה מראות מטמאים יתבאר בפרקים הבאים). החלק הקדמי של הקרקפת, הנמשך כלפי המצח, נקרא גבחת, והחלק האחורי, היורד עד המקום שמתחת למקום השיער הרגיל שבו העורף בולט מעט, נקרא קרחת. ומבחינה הלכתית נחשבים שניהם נגע אחד.
שישה עשר, שלושים ושישה או שבעים ושניים
המשנה פותחת בדעת רבי חנינא סגן הכהנים: "מראות נגעים שישה עשר", מספר מראות הנגעים שישה עשר. שורה זו אינה בנוסח המשנה של הרב (הברטנורא). הרא"ש ודאי היתה לפניו, והוא מחשב את המנין באריכות ובפלפול רב. כדי שלא להסתבך, נלך אחר נוסחו של הרב ונניח דעה זו בצד.
אחריו בא רבי דוסא בן הרכינס, המעלה את המספר: "מראות נגעים שלושים ושישה", שלושים ושישה. בביאור הדבר נסמך הרב על לשון הרמב"ם בפירוש המשניות, ומתעוררת שאלה על הרמב"ם שנגיע אליה מיד. וזה החשבון.
- ארבעה מראות הלבן היסודיים, שכל אחד מהם בא גם בתערובת אדמדמת, פתוך אדמדם, לפי ערך הלבן שעמו: לבן עז יותר מצטרף לאדום עז יותר, ולבן כהה יותר לאדום כהה יותר. (השיעור המקובל בתערובת כזו הוא כדרך שהיו מוהלין את היין, חלק אחד יין בשלושה חלקי מים.) הרי עד כאן שמונה.
- מכוה ושחין, הנחשבים יחד לנגע אחד, באים באותם ארבעה מראות לבן ועוד ארבע התערובות שלהם: שמונה נוספים, ובסך הכל שישה עשר.
- נתקים, הנחשבים לאחד, מוסיפים שמונה: עשרים וארבעה.
- "וכנגדן בקרחת ובגבחת", וכנגד אלו במקום הקרח שמאחור ושמלפנים בקרקפת, הנחשבים לאחד ומוסיפים שמונה: "הרי שלושים ושניים מראות", ארבע קבוצות של שמונה.
- הוסף ירקרק ואדמדם של נגעי בגדים: שניים נוספים, והרי שלושים וארבעה.
- וירקרק ואדמדם של נגעי בתים: "הרי שלושים ושישה".
מספר שלישי נותן עקביא בן מהללאל: "שבעים ושניים". ודרכו אינה אלא הכפלת השלושים ושישה. הוא מונה את המראות כפי שהכהן פוגש אותם בראייה הראשונה, וחוזר ומונה את אותם מראות עצמם פעם שנייה בראייה שבסוף ימי ההסגר.
ומדוע יציג את המנין בדרך זו? אפשר שכך קיבל את המשנה מרבותיו. או, בדרך דרוש, אפשר לומר שהוא מצביע על הבדל שבין שתי הראיות. מראהו הראשון של הנגע מעמיד את האדם בהסגר, והבדיקה השנייה או פוטרת אותו או קובעת אותו כמצורע גמור. משהו היה צריך להתרחש באדם בימי ההסגר, ולפיכך אין לראות את המראות שבראייה השנייה כאותם מראות שבראייה הראשונה, בין בגופו, בין בבגדו, בין בביתו. ושוב, אין זו אלא הצעה בדרך דרש; טעם המנין של שבעים ושניים אינו ברור לי.
הקושי שבנתקים
קודם שנעזוב את המנין, יש להביא את השאלה שמקשה הרב על הרמב"ם. בנתק כל צבע שיהיה פוסל במקומות הגדלים שיער שבפנים ובראש, ואם כן היאך אפשר להעמיד את הנתקים על שמונה מראות בלבד?
התוספות יום טוב מביא את קרבן אהרן, פירוש על תורת כהנים, המיישב את הרמב"ם מתוך דיוק בלשונו של הרמב"ם עצמו. בפירוש המשניות, בכל מקום שהרמב"ם מונה את מראות נגעי הבשר, הקרחת והגבחת, והמכוה והשחין, הוא כותב במפורש את המספר שמונה. וכשהוא מגיע לנתק אינו נותן מספר כלל; הוא מזכיר רק את המראה הצח ואת הפתוך אדמדם. וכוונתו אינה אלא שאלו המראות הרגילים שנפגשים בנתקים, ולא שאין בלתם, שהרי יש בנתקים צבעים נוספים.
באיזה יום יכול הכהן להתחיל?
מכאן עוברת המשנה לנושא מסוג אחר לגמרי. רבי חנינא סגן הכהנים פוסק: "אין רואין את הנגעים בתחילה לאחר השבת", אין רואין ראייה ראשונה ביום שלאחר השבת, כלומר ביום ראשון, שהרי אז יפול יומו השביעי של ההסגר בשבת: "שהשביעי שלו חל להיות בשבת". תנא זה סובר שאין רואין נגעים בשבת כלל. ולדעת הרב, הטעם הוא שיש בראייה זו מעין דין, שהכהן פוסק ומכריע, וכך מפרשים רבים מן המפרשים.
יש פירוש מעניין על סדר טהרות הנקרא משנה אחרונה, ומחברו בעל חידוש גדול, והוא חולק בזה. הוא סובר שאין החשש הזה נוגע לראייה הראשונה כלל. רוב מפרשי המשנה כן מחילים אותו על הראייה הראשונה, ולכן כדאי לעיין בדבריו; הם מחודשים ומנותחים היטב. גם בהם יש קשיים, שהרי אפשר שיש דין אף בראייה הראשונה, שהכהן עשוי להחליט את האדם למצורע מוחלט על המקום.
"ולא בשני", ואף ביום שני אינו מתחיל, שהרי אז יסתיים השבוע השני בשבת: "שהשבוע השני שלו חל להיות בשבת". חשוב את הימים: ראייה שהתחילה ביום שני, יומה השביעי הוא ביום ראשון, אותו יום ראשון פותח את השבוע השני, ויומו השביעי של השבוע השני מגיע בשבת.
"ולא בשלישי לבתים", ובבתים אף ביום שלישי לא, "שהשבוע השלישי שלו חל להיות בשבת", לפי שבבתים יכול להיות שבוע הסגר שלישי. ראייה ראשונה ביום שלישי, יומה השביעי הוא ביום שני, יום שני פותח את השבוע השני שיומו השביעי הוא ביום ראשון, ויום ראשון פותח את השבוע השלישי שיומו השביעי חל בשבת.
"רבי עקיבא אומר: לעולם רואין", רבי עקיבא אומר שרואין בכל יום שיהיה. "חל להיות בתוכו שבת, מעבירין לאחר השבת", ואם נפל יום הראייה בשבת, כגון שראה אדם בשבת מה שאפשר שהוא נגע צרעת, דוחין את ביקורו של הכהן לאחר השבת.
ומסיימת המשנה: "ויש בדבר להקל ולהחמיר", ויש בדבר זה גם קולא וגם חומרא. תוצאות הדחייה עשויות לצאת לזכותו של האדם או לחובתו, והמשניות הבאות מפרטות זאת. ובקצרה: אם בשבת היה סימן טומאה גמור, שאילו היה הכהן רואה אותו אז היה מטמאו על המקום, וביום ראשון נעלם אותו סימן, נמצא שהדחייה יצאה לקולא. ואם בשבת לא היה כלום והכהן היה משלחו טהור, וביום ראשון נראה סימן טומאה המחייב הסגר או החלטה גמורה, נמצא שהדחייה יצאה לחומרא.