נגעים, פרק ז, משנה ד. פרקנו נפתח במילים "אלו בהרות טהורות", והמשניות הראשונות שבו מנו בהרות שאינן נטמאות לעולם: בהרת שהיתה על האדם בשלב שבו לא היה כלל בכלל טומאת בהרות, ולפיכך היא מוצאת מן הפרשה הזו לעולם, וכן הדיון בבהרת שנשתנו מראיה, שבו נפסקה ההלכה כרבי עקיבא שהנגע נראה מחדש, "ייראה בתחילה", והאדם נכנס להסגר. משנתנו עוברת עתה למהלך הרגיל של ראיית הכהן: בהרת פשוטה שאין בה שום סימן טומאה, ומה דינו של מי שהסימנים מופיעים או נעלמים בדיוק ברגע שבו הכהן עומד לפסוק.
בהרת שאין בה כלום
המשנה פותחת: "בהרת ואין בה כלום", כלומר יש כתם לבן בעור, אך אין בו אף אחד מסימני הטומאה: אין שערות לבנות, שערות שחורות שהפכו ללבנות, ואין מחיה, חלקת בשר בריא בתוך הנגע. במצב כזה אין הכהן פוסק דבר סופי. "בתחילה, בסוף שבוע ראשון, יסגיר": בפעם הראשונה שהכהן בא ורואה ואינו מוצא אלא את הבהרת עצמה, הוא מסגירו שבוע של הסגר; ואם חזר בסוף השבוע הראשון והתמונה לא נשתנתה, מסגירו שבוע שני.
"בסוף שבוע שני ולאחר הפטור, ייפטר": כיון שעברו שבעת ימי ההסגר השני ולא צמח שום סימן טומאה, הכהן פוטרו בטהרה; ואף לאחר מכן, אם יבוא ויציג שוב את אותו כתם לבן שלא נשתנה ואין בו שום חידוש, פוטרו שוב בטהרה.
כשהסימנים נולדים בשעה שהכהן מדבר
ממשיכה המשנה: "עודהו מסגירו ופוטרו ונולדו לו סימני טומאה, יחליט". תארו לעצמכם את הכהן באמצע המעשה: הוא עומד להסגיר, או עומד לפטור, ובעוד הפסק לא נאמר, נולדו לפניו סימני טומאה. ייתכן שנראתה מחיה בתוך הנגע, או שהלבינה שערה שחורה; וכשהראייה היא זו שסוגרת את שבעת הימים הראשונים או השניים, אף פסיון, התפשטות הבהרת, נחשב סימן לעניין זה. וכיון שעדיין לא יצא פסק מפיו, הכהן פוסק לפי המצב הנמצא עתה לפניו: "יחליט", מכריז עליו מוחלט, מצורע ודאי.
המקרה ההפוך
עתה מציגה המשנה את התמונה ההפוכה: "בהרת ובאו סימני טומאה, יחליט". באה בהרת לפני הכהן בראייה הראשונה עצמה וכבר יש בה סימני טומאה, בין שערה לבנה בין מחיה, אין כאן הסגר כלל. הכהן מחליטו מיד.
ומה אם המצב משתנה בשעה שהוא פוסק? "עודהו מחליטו והלכו להן סימני טומאה": הכהן באמצע ההחלטה, ולפני שיצא הפסק מפיו בפועל, הלכו להם סימני הטומאה. וכיון שלא נאמרה שום הכרזה, הרי הוא בדיוק במעמדו של מי שבהרתו אין בה כלום, לא לטובה ולא לרעה, ולפיכך הולך במסלול הרגיל: "בתחילה ובסוף שבוע ראשון, יסגיר", מסגירו בראייה הראשונה ושוב בסוף שבעת הימים הראשונים; "בסוף שבוע שני ולאחר הפטור, יפטור", וכיון שעברו שבעת ימי ההסגר השני בלא שנאמרה החלטה ובלא שנשתנה הנגע, פוטרו בטהרה, וכן פוטרו אף לאחר הפטור.
הבדל חשוב
הרע"ב מעורר את תשומת הלב עד כמה שונה הדבר ממקרה שבו ההחלטה נאמרה בפועל. אם הכהן כבר מצאו מצורע גמור, ושולח מחוץ למחנה כשטומאת צרעת עליו, ואחר כך הלך לו סימן הטומאה, הכהן מטהרו מיד. משנתפסה ההחלטה, הליכת הסימן היא עצמה סימן טהרה. כאן, לעומת זאת, לא יצא שום פסק מפיו, ולפיכך אין בהיעלמות הסימנים אלא כדי להשאירו עם בהרת בלבד, ועליו לעבור שבועות של הסגר ככל אדם.