נגעים, פרק ו, משנה ד. פרקנו עוסק בשיעורי הנגע ובשיעורי המחיה (חלקת הבשר הבריא) שבתוכו. משנה זו לוקחת את הצירוף המוכר של בהרת ומחיה שבתוכה, ושואלת שאלה פשוטה: מה הדין כשאחת מהן גדלה, ומה הדין כשאחת מהן מתמעטת?
הערה על פרשת בהעלותך
לפני שניגש למשנה, הנה הערה נחמדה בפרשה, שכל מי שלמד נגעים עד כאן ייהנה ממנה. בתיאור מה שאירע למרים מספרת התורה שכאשר נסתלק הענן מעל האוהל, נשארה מרים עומדת מצורעת, לבנה כשלג. וממשיך הפסוק שאהרן פנה אל אחותו, "והנה מצורעת". הרי שאותה עובדה עצמה נאמרת כביכול פעמיים: תחילה שהיתה לבנה כשלג, ושוב, לאחר שאהרן הביט בה, שהיתה מצורעת.
תרגום יונתן בן עוזיאל אינו מתרגם את שני הביטויים באותה דרך. את הראשון הוא מתאר חיוורא כתלגא, לבנה כשלג, בדיוק כלשון שהוא נוקט כשמשה רבנו דיבר נגד עם ישראל ונעשתה ידו מצורעת. ואת השני הוא מתרגם שאהרן פנה אל אחותו "והא סגירא", והנה היא סגירא: כלומר עתה נעשתה מוסגרת, הוכנסה בפועל להסגר.
ההסבר יפה בפשטותו. אהרן היה כהן. הוא הביט באחותו, והמלים "והנה מצורעת" אינן חזרה על התיאור אלא פסק דין: הוא ראה אותה ופסק את פסקו, ובאותו פסק נעשתה מוסגרת.
ועתה נזכור את המחלוקת שלמדנו בפרק שני. תנא קמא סובר שאדם רואה את כל הנגעים חוץ מנגעי עצמו, ונגעי אשתו בכלל מה שהוא רואה. ורבי מאיר סובר שאין אדם רואה את נגעי כל קרוביו. התרגום כאן הולך בבירור כתנא קמא, שכהן רואה ופוסק בנגעו של קרובו.
והנה למרבה הפלא, רש"י בהמשך הפרשה נוקט בעמדה ההפוכה. אהרן מבקש ממשה שיתפלל עליה, שלא תהיה כמת, כמי שכבר מת, שבשרו אכול למחצה בצאתו מרחם אמו. רש"י מביא כמה פירושים, וביניהם דבר אחר: אם לא תרפא אותה בתפילתך, מי יסגירנה ומי יטהרנה? אני איני יכול לראותה, שאני קרובה, וקרוב אינו רואה נגעים, ואין כאן כהן אחר. וזהו כוחו של הביטוי על היציאה מן הרחם, מסביר רש"י: מאותו רחם יצאתי, אחיה אני, ודווקא היותי אחיה מונע ממני לטהרה.
וכשאהרן אומר שאין כאן כהן אחר, מסתבר שאין הכוונה שלא היה כהן אחר כלל בעולם, ובוודאי אין צורך בכהן גדול כדי לטהר מצורע. אלא שהכהנים האחרים באותה שעה היו בניו שלו, ונמצא שגם הם קרוביה של מרים. ומכל מקום, רש"י כאן הולך כרבי מאיר. רש"י על החומש מביא לא פעם את הדעה המתיישבת עם הפשט אף כשאינה ההלכה המקובלת, וכך הוא עושה כאן. וההלכה כחכמים, כדרך שמתרגם התרגום: כהן רואה ופוסק בנגעי קרוביו.
המשנה
"בהרת כגריס ובה מחיה פחותה מכעדשה", בהרת בשיעור גריס ובתוכה מחיה קטנה מכעדשה. אדם כזה יוסגר: הבהרת עצמה יש בה שיעור שלם של גריס, אבל המחיה פחותה מכעדשה, ולכן אינה סימן טומאה. על כן הוא מוסגר ולא מוחלט.
ואם הבהרת גדלה, "רבתה הבהרת, טמאה": בין שנתגלתה התוספת בסוף השבוע הראשון של ההסגר ובין בסוף השבוע השני, תוספת זו היא פסיון, פשיון, שהוא סימן טומאה, והרי הוא טמא.
"נתמעטה, טהורה", אם התמעטה מכשיעור גריס, או שהפשיון פשוט חזר ונסתלק וחזרה למה שהיתה, הרי הוא טהור.
"רבתה המחיה, טמאה", אם הבהרת נשארה כגריס והמחיה גדלה עד שהגיעה לשיעור עדשה, הרי זה סימן טומאה והוא מוחלט, טמא לגמרי.
"נתמעטה", נתמעטה המחיה, וכאן נכנס למשנה מושג חדש. המחיה הצטמקה, והסיבה שהצטמקה היא שהבהרת עצמה פשטה ותפסה את המקום שהיה של המחיה. רבי מאיר פוסק שהוא טמא, מוחלט. וטעמו: אמת, במה שנשאר מן המחיה אין עוד שיעור שהוא סימן טומאה, אבל הרי הבהרת גדלה ותפסה שטח שהיה קודם של המחיה, ולדעת רבי מאיר גם התפשטות פנימה, אל תוך השטח המוקף בנגע, נחשבת פשיון.
"וחכמים מטהרין, שאין הנגע פושה לתוכו", חכמים מטהרים אותו, לפי שאין הנגע פושה לתוך עצמו. הגדילה אל תוך המחיה שבאמצעו אינה נקראת פשיון כלל. וההלכה כחכמים.
נמצא שמשנה זו נותנת לנו את שני כיווני השינוי, בבהרת ובמחיה, וחותמת בכלל שילווה אותנו מכאן ולהלן: אין הנגע פושה לתוכו.