נגעים, פרק ה, משנה ד. משנתנו משמרת מחלוקת ידועה באחד משלושת סימני הטומאה של נגע בעור הבשר. יש להקדים מעט רקע. נגע שבעור נטמא בכל אחד משלושה סימנים, וכל אחד מהם צריך להופיע בתוך כתם לבן בשיעור גריס, בהרת כגריס. הראשון הוא שער לבן: שתי שערות שהיו שחורות והלבנתן הבהרת. השני הוא מחיה: רבוע של בשר בריא היושב בתוך הבהרת. השלישי הוא פסיון: פשיון הנגע בסוף שבוע ההסגר הראשון או השני. השאלה שמעלה משנתנו נוגעת לשער לבן: מה דינו של סימן זה כאשר הבהרת שהולידה אותו נעלמה ולאחר מכן חזרה?
המחלוקת
המחלוקת
נושא המשנה הוא "שער פקודה". ועליו נאמר ש"עקביא בן מהללאל מטמא", וחכמים חולקים עליו: "וחכמים מטהרין". זהו אותו תנא גדול שהעידו עליו חז"ל שלא ננעלו דלתות העזרה על שום יהודי שהיה כמותו בחכמה וביראת שמים. דעתו היא שיש טומאה בשער פקודה, וחכמים מטהרים אותו.
הכינוי עצמו מלמד. הרב מעיר שפקודה הוא מלשון פקדון, דבר שנמסר לשמירה: הנגע יצא ממקומו והשאיר אחריו דבר בהפקדה, ואותו פקדון הוא השערה שהלבינה.
הגדרת המשנה
הגדרת המשנה
המשנה מפרשת עתה את משמעות הכינוי: "איזהו שער פקודה? מי שהיתה בו בהרת, ובה שער לבן". אדם עלתה בו בהרת בשיעור גריס, ובתוכה הופיע סימן טומאה: שתי שערות שהיו שחורות והבהרת הלבינה אותן. עד כאן לפנינו מקרה פשוט לגמרי של טומאה. אלא ש"הלכה הבהרת והניחה לשער לבן במקומו, וחזרה". הבהרת עצמה נעלמה, ואילו השער הלבן נשאר עומד במקומו, ואחר כך חזרה הבהרת.
על החזרה הזאת נשען כל הדין. אף עקביא בן מהללאל מודה ששערה לבנה יחידה שאין נגע סביבה אין בה טומאה כלל, שהרי סימן טומאה צריך להימצא בתוך בהרת כגריס. דבריו נאמרו רק בסדר המקרים הזה: הבהרת קדמה והוכיחה את כוחה בכך שהפכה שערות שחורות ללבנות; אחר כך נסתלקה והשערות נשארו במקומן; ולבסוף חזר הנגע לאותן שערות עצמן, שכבר היו עומדות שם.
במקרה כזה עקביא בן מהללאל מטמא, וחכמים מטהרין. טעמם של חכמים הוא שהבהרת כגריס צריכה גם לקדום לשער הלבן וגם להימצא עמו יחד. משהלכה הבהרת ורק אחר כך חזרה, נחשבת חזרתה כאילו קדם השער הלבן ואחריו בא הנגע, ושער לבן שקדם לנגע אינו סימן כלל. לפיכך האדם טהור.
נוסחתו של רבי עקיבא
נוסחתו של רבי עקיבא
"אמר רבי עקיבא: מודה אני בזה שהוא טהור". במקרה זה רבי עקיבא מצטרף לחכמים כנגד עקביא בן מהללאל: כשנעלמה הבהרת לגמרי ורק אחר כך חזרה, האדם טהור. ומיד הוא מציע הגדרה משלו: "איזהו שער פקודה? מי שהיתה בו בהרת כגריס, ובה שתי שערות, והלך ממנו כחצי גריס והניחו, וחזר". בהרת בשיעור גריס הלבינה שתי שערות שחורות. אחר כך הלך רק חצי גריס מן הבהרת, כך שהשער הלבן נשאר עומד בתוך אותו חלק שנשאר לבן, חצי הגריס הנותר; ולאחר מכן חזר החצי שהלך.
במקרה כזה סובר רבי עקיבא שהשער הלבן טמא. הוא לא נשאר חשוף לעולם: הבהרת הקיפה אותו כל הזמן, אף שבשלב מסוים היתה הבהרת שסביבו פחות מגריס שלם, ולבסוף חזר הגריס כולו.
גם בבנייה הזאת אין חכמים מודים. לדעתם צריכה בהרת שלמה כגריס לקדום לשערות הלבנות, להימצא עמן יחד, ולהתקיים בלא הפסק מתחילה ועד סוף. לפיכך השיבו לו: "כשם שבטלו את דברי עקביא, אף דבריך אינן מקוימין". כשם שנדחו דבריו של עקביא בן מהללאל במקרה שבו הלך הנגע לגמרי, כך אין דעתך יכולה להתקיים. גם כאן המצורע טהור.