נגעים, פרק ד, משנה ד. נושאו של הפרק הוא סימני הטומאה של הצרעת: אותם סימנים ההופכים כתם לבן מסופק שבעור לנגע ממש. שלושה סימנים כאלה יש. שיער לבן, כלומר שתי שערות שבתוך הכתם שהלבינו. פשיון, כלומר שהכתם גדל והתפשט, בין בסוף הסגר ראשון ובין בסוף הסגר שני. מחיה, כלומר מקצת בשר חי ובריא המוקף בלבן. הפרק מעמיד את שלושת הסימנים זה מול זה, שניים שניים, כדי להראות במה כל אחד חמור מן הסימן שהוא נשקל כנגדו. שיער לבן נשקל כנגד פשיון; מחיה נשקלה כנגד פשיון; והמשנה שלפנינו סוגרת את המעגל ושוקלת שיער לבן כנגד מחיה.
מילה על המונחים לפני שנפתח. המשנה אומרת בהרת, אך השם משמש כאן ככינוי נוח. התורה מונה ארבע דרגות של לובן הראויות לנגע (שאת, בהרת, והגוון המשני והדהוי של כל אחת מהן, הנקרא ספחת), וכל הנאמר כאן נוהג בכולן בשווה. לפיכך בכל מקום שהמשנה אומרת בהרת, הבן: השטח שהלבין, בכל אחד מארבעת הגוונים שבו הוא מופיע.
שתי רשימות, אחת לכל כיוון
"יש בשיער לבן מה שאין במחיה, ויש במחיה מה שאין בשיער לבן": בשיער הלבן יש חומרות שאין במחיה, ובמחיה יש חומרות שאין בשיער הלבן. לכל אחד משני הסימנים תחום שבו הוא עולה על חברו.
מעלותיו של שיער לבן
"שהשיער לבן מטמא בשחין ובמכוה": שחין הוא בשר שנחשף על ידי מכה או חבטה, ומכוה היא בשר שנחשף על ידי אש. כל אחד מהם הוא מין נגע בפני עצמו והלכותיו שלו, ובמקום כזה השיער הלבן מועיל: האדם נטמא מיד, בהחלט גמור, בלא שבוע של הסגר.
"ומטמא מכונס ומפוזר": בין ששתי השערות מכונסות יחד במקום אחד ובין שהן רחוקות זו מזו בשני קצות הלבן, הן מטמאות. מקומן זו כלפי זו אינו משנה כלל.
"במבוצר ושלא במבוצר": וכן אין הבדל אם השערות עומדות בעומק הכתם או סמוך לשפתו. וכאן בדיוק המחיה חמורה משיער לבן, שהמחיה אינה נחשבת אלא כשהיא בתוך תוכו של הלבן.
מעלותיה של מחיה
"שהמחיה מטמאה בקרחת ובגבחת": קרחת וגבחת הן נגעי ראש קרח, השינוי שבאחורי הקודקוד והשינוי שבחזיתו. במקום כזה, בשר חי הנראה בתוך אותו שינוי הוא סימן טומאה שלם. לשיער לבן אין שם כל תפקיד; בראש קרח אינו סימן.
"הפוכה ושלא הפוכה": יסודו של דין זה בלשון התורה עצמה, "הפך לבן", שהשיער נהפך ללבן. ההנחה שבבסיס הסימן היא שהנגע הוא שהלבין את השיער: הלובן היה תחילה, ומכוחו איבד שיער כהה את צבעו. לפיכך הסדר קובע. אם שתי השערות הלבנות היו שם מקודם והכתם הלבן נוצר סביבן רק אחר כך, לא הפך שום נגע דבר ללבן; אותן שערות רק נמצאות שם במקרה, והאדם טהור. במחיה אין תנאי כזה. בשר חי שהיה קיים לפני שהלובן התפשט סביבו ותחתיו, ובשר חי שנתגלה בתוך כתם שהיה שם כבר, שניהם סימן טומאה בשווה, ובלבד שיתקיימו בו תנאי המחיה הרגילים: שתהא מרובעת בצורתה, שתהא בתוך תוכו של הלבן, ושתהא חתיכת בשר אחת שלמה ולא פזורה של נקודות זעירות.
"ומעכבת את ההופך כולו לבן": כלל הוא שאדם שהלובן פשט בכל גופו מכף רגלו ועד ראשו טהור. שערות לבנות המפוזרות בתוך אותו לובן אינן מעכבות טהרה זו. המחיה מעכבת. חתיכה אחת של בשר בריא כעדשה, בכל מקום שבגופו, מונעת את הטהרה שגוף שהלבין כולו היה מביא.
"ומטמאה בכל מראה, מה שאין כן בשיער לבן": למעלה בפרק ראינו ששיער לבן עודף על פשיון בכך שהוא מטמא בכל מראה לבן, אף בלובן דהוי מקרום ביצה, שהוא הקל שבארבעת הגוונים שנמנו בפרק הראשון. המחיה מרחיקה לכת עוד יותר. המחיה מטמאה בתוך שינוי צבע מכל צבע שבעולם. בכל גוון שנצבע בו העור הנגוע, בשר חי הנראה בתוכו מוליד טומאה. שיער לבן, לעומת זה, פועל רק בעור לבן, בהרחבה הכוללת אף לבנים דהויים מן הארבעה, אך לבן מכל מקום.
הרי שהמשנה פרסה את החשבון לשני הצדדים: השיער הלבן מתפשט אף לשחין ולמכוה, ואינו מקפיד לא על אופן סידור השערות ולא על מקומן בתוך הכתם; והבשר החי מתפשט לקרחת ולגבחת, אינו מקפיד מי מהם קדם, מעכב את טהרתו של גוף שהלבין כולו, ופועל בתוך שינוי צבע מכל צבע שיהיה.