נגעים, פרק ג משנה ד. עד כה עסקה מסכתנו בהקדמות כלליות, והמשניות הזכירו את סוגי הנגעים השונים רק ברמז, דרך הכללים והדינים שקבעו. מכאן ואילך מתחילה המשנה לפרט סוג אחר סוג: כמה זמן נבדק כל נגע ובאיזה סימנים הוא נטמא.
ששת סוגי הנגעים
הרמב"ם, בדבריו בסוף הפרק, פורש לפנינו את כל המפה. הנגעים הם שישה סוגים. ארבעה מהם באים בגופו של אדם: נגעי עור בשר, העולים בעור החלק של הבשר; נגעי שחין ומכווה, העולים במקום שכבר נהרס בו העור מחמת פגיעה (מכווה הוא עור שאבד מחמת חום, בין מלהבה בין ממתכת מלובנת, מגחלת או מרמץ, ושחין הוא עור שאבד מכל סיבה אחרת, מחבטה או ממחלה שהותירה את הבשר חשוף); נגעי ראש וזקן, העולים במקומות הגדלים שיער, כלומר בעור הקרקפת ובאזור הזקן, והם הנקראים במשניות הבאות נתקים; ונגעי קרחת וגבחת, נגעי מקום שאין בו שיער, קרחת בחלק האחורי של הקרקפת וגבחת בחלק הפונה קדימה. סוג חמישי שמונה הרמב"ם הוא נגעי בגדים, נגעים העולים בבגד. חמשת אלה כולם נאמרו בפרשת תזריע. השישי, נגעי בתים, הנגעים הפוגעים בבית, נכתב בפרשת מצורע, שם הוא בא לאחר שמנתה התורה כיצד מיטהר המצורע וכמה קרבנות הוא מביא.
וכל אחד מן הסוגים הללו, ממשיך הרמב"ם, יש לו סימנים משלו, ומשעה שנראה אותו סימן חלה הטומאה, בין באדם בין בדבר. אך יש סימן אחד המשותף לכל השישה בלא יוצא מן הכלל: הפסיון, התפשטות הנגע. ובפסיון קבוע תנאי מגביל. אין הוא מועיל בבדיקה הראשונה כלל, ואינו פועל אלא מסוף שבוע ההסגר הראשון והלאה. משנתנו עצמה תבאר לנו זאת.
המשנה
"עור הבשר מיטמא בשני שבועות ובשלושה סימנים": נגע שבעור הבשר הפשוט נבדק במשך שני שבועות, ויכול הוא להיטמא בשלושה סימנים שונים. השלושה הם שיער לבן, מחיה ופסיון. כל אחד מהם יתבאר בהרחבה בפרקים הבאים; כאן נותנת לנו המשנה את קווי המסגרת.
שיער לבן פירושו ששערות שהיו שחורות בתוך הבהרת הלבינו. מחיה היא רצועת בשר חי ובריא בתוך הנגע: וכפי שלמדנו, צריך שיהיה בה שיעור מרובע שלם ולא נקודות מפוזרות, וצריך שתשב באמצע הבהרת המקורית, בין שהבהרת לבנה ובין שהיא לבנה מעורבת באדמומית. פסיון פירושו שהנגע פשה מעבר לגבולותיו הראשונים.
אימתי כל סימן מטמא
ממשיכה המשנה: "בשיער לבן ובמחיה", בשיער לבן ובמחיה. שני אלה מועילים בארבעה זמנים נפרדים. הראשון "בתחילה", מיד בהתחלה: אם מצא הכוהן, כשבא האיש לפניו בפעם הראשונה, שיער לבן או מחיה, הוא מחליטו מצורע מוחלט באותה שעה, והאיש יוצא לשבת מחוץ למחנה. השני "ובסוף שבוע ראשון", בתום שבוע ההסגר הראשון. השלישי "ובסוף שבוע שני", לאחר שנשלם השבוע הבא. הרביעי "ולאחר הפטור", לאחר ששני השבועות עברו וכבר מצא הכוהן טעם לפטרו בטהרה: אם למחרת, או לאחר יומיים, או אף לאחר זמן רב, צמחו שערות לבנות או נראתה מחיה בפעם הראשונה, הוא טמא.
ובפסיון מונה המשנה שלושה זמנים בלבד: "ובפסיון", הפסיון מטמא "בסוף שבוע ראשון", בתום שבוע ההסגר הראשון, "ובסוף שבוע שני", בתום השבוע הבא, "ולאחר הפטור", בכל זמן שלאחר שנפטר בטהרה. מה שאין הפסיון יכול לעשות הוא לטמא בבדיקה הראשונה עצמה, שהרי באותה שעה אין גבול קודם שהנגע יכול היה לפשות מעבר לו. והעולה מכאן: שיער לבן ומחיה פועלים מן ההתחלה ממש, ואילו הפסיון נכנס לתמונה רק משנשלם אותו שבוע ראשון.
שלושה עשר יום
"ומיטמא בשני שבועות, שהן שלושה עשר יום." המשנה חותמת ומודיעה לנו ששני השבועות הללו מצטרפים לשלושה עשר יום ולא לארבעה עשר. הטעם הוא כלל שכבר פגשנו: היום השביעי נמנה פעמיים, הוא מסיים את תקופת ההסגר הראשונה ובאותה שעה עצמה פותח את התקופה שאחריה. שני שבועות של הסגר בעור הבשר הם אפוא שלושה עשר יום, ובמשך אותו זמן, יחד עם הבדיקה הראשונה עצמה והזמן שלאחר פסק של טהרה, פועלים שלושת הסימנים של נגעי עור בשר.