נגעים, פרק י"ד, משנה ד. הפרק הזה עוקב אחר טהרתו של המצורע שלב אחר שלב: שתי הציפורים, ההזאה, שילוח הציפור החיה, התגלחת הראשונה עם כיבוס בגדיו וטבילת גופו, ושבעת הימים שבהם הוא אסור באשתו. משנתנו מגיעה אל היום השביעי, אל התגלחת השנייה, ואל שלוש הטהרות הנפרדות שהמצורע עובר עד שיהיה מותר באכילת קודשים.
התגלחת השנייה
"ביום השביעי מגלח תגלחת שנייה כתגלחת הראשונה": ביום השביעי הוא מגלח פעם שנייה, באותה דרך עצמה של התגלחת הראשונה. שוב מעבירים תער על גופו בדיוק כפי שנעשה בראשונה.
"כיבס בגדיו וטבל": הוא מטביל את בגדיו וטובל בעצמו. כאן כיבוס הבגדים מועיל דבר חדש. מאז התגלחת הראשונה היה מטמא כשרץ, ולכן בגדיו נעשו ראשון לטומאה במגעו. עכשיו מטבילים אותם במקווה והם עולים טהורים לגמרי. גם הוא יורד וטובל, ובזה "טהור מטמא כשרץ", שוב אינו מטמא בדרגת שרץ. "והרי הוא טבול יום", ומעתה דינו כטבול יום.
מהו טבול יום
הוא טבל ביום השביעי, ועד שקיעת החמה דינו כטבול יום: מי שטבל וצריך עוד להמתין להערב שמש, לשקיעת החמה, קודם שיאכל תרומה. במעשר הוא כבר מותר, כפי שהמשנה ממשיכה ואומרת, אבל לא בתרומה.
הרב כותב: "טהור מטמא כשרץ ופוסל תרומה ותו לא", שוב אינו מטמא כשרץ, וכל כוחו לפסול תרומה ולא יותר מזה. טבול יום, כפי שתלמדו במקומו במסכת טבול יום, הוא דין מעניין: מעין שני לטומאה, עם קולות מסוימות וחומרות מסוימות. שני עושה את מה שנוגע בו שלישי. בחולין אין שלישי כלל, אבל בתרומה יש: תרומה שנעשתה שלישי אסורה בַּאכילה לכהן, ואף על פי כן אם נגעה אותה תרומה בתרומה אחרת, השנייה לא נפסלה. היא נחשבת טמאה לעניין אכילה, אבל אינה מולידה דרגת טומאה נוספת, רביעי. לכן כוחו של טבול יום מגיע עד כדי לעשות את התרומה שלישי ולפוסלה מאכילה, בלי להעביר טומאה הלאה. זהו "ותו לא" של הרב, ולא יותר מכך.
מעשר, תרומה, קודשים
עכשיו המשנה מסדרת את השלבים. "טבול יום אוכל במעשר": כל זמן שהוא בדין טבול יום, כלומר מן הרגע שעלה מטבילתו ביום השביעי, המעשר מותר לו. "העריב שמשו אוכל בתרומה": משנעלמה החמה והגיע הלילה, צאת הכוכבים, נעשתה התרומה מותרת. "הביא כפרתו אוכל בקודשים": ולאחר שהוקרבו קרבנות כפרתו למחרת, גם הקודשים נפתחים לפניו.
עד שיביא את הקרבנות הללו הוא מחוסר כפרה, וגם בלילה, כשהתרומה כבר הותרה לו, הקודשים עדיין אסורים עליו. תרומה אינה קודשי מזבח, ולכן היא מותרת עם חשכה, ואילו הקודשים ממתינים לקרבן. מן התורה אין צריך יותר ממה שהמשנה מונה. יש דיון בתוספות, בחגיגה ובעוד מקומות, בעניין חיוב מדרבנן של טבילה נוספת הקשורה בהבאת קרבנותיו, יש שמעמידים אותה לאחר מכן ויש שקודם לכן, אבל זו תקנה דרבנן; מדאורייתא הוא אוכל בקודשים משהובאה כפרתו, בלא טבילות נוספות.
"נמצאו שלוש טהרות במצורע"
סיכום המשנה: "נמצאו שלוש טהרות במצורע", נמצא שהמצורע עובר שלוש נקודות טהרה נפרדות. הראשונה בטבילתו בסוף שבעת הימים, המעמידה אותו כטבול יום, מותר במעשר ותרומה עדיין מנועה ממנו. השנייה בצאת הכוכבים של אותו לילה, שאז התרומה נעשית שלו לאכילה. השלישית בקרבנות של יום המחרת, ומאותה שעה גם הקודשים מותרים לו.
"וכן שלוש טהרות ביולדת": ואותם שלושה שלבים עצמם נוהגים ביולדת, אשה שילדה. גם היא טובלת ונעשית טבולת יום, שאוכלת במעשר ולא בתרומה עד הלילה, וביום שהיא מביאה את קרבנותיה היא אוכלת בקודשים.
תוספת הרב: זב וזבה
הרב שואל מדוע נקטה המשנה יולדת דווקא, שהרי "הוא הדין בזב בעל שלוש ראיות", אותו דין ממש נוהג בזב שראה שלוש ראיות. מי שראה שלוש ראיות מאותו מין זיבה, בין ביום אחד בין בשלושה ימים נפרדים, הוא זב שחייב קרבן. הוא מונה את ימי טהרתו, טובל ביום השביעי ואז הוא טבול יום שאוכל במעשר, בלילה הוא אוכל בתרומה (בהנחה, כמובן, שהוא כהן), ולמחרת, לאחר שהביא את קרבנותיו, הוא אוכל בקודשים. ושים לב שדין זה דווקא בזב של שלוש ראיות; מי שראה שתי ראיות בלבד אינו מביא קרבן ודי לו בטבילה.
וזבה עומדת באותו מצב עצמו, כלומר זבה גדולה, שהיא בת חיוב קרבן. משתמו ימי נידתה של אשה, יש מהלך של אחד עשר יום שבהם אין דין נידה יכול לחזור ולהתחיל, ובאותו מהלך בדיוק, המונח בין תקופת נידה אחת לחברתה, יכול לחול דין זבה. ראתה דם בשלושה ימים נפרדים בתוך אותם אחד עשר, הרי היא זבה גדולה וחייבת קרבן. היא מונה שבעה ימים נקיים, וכשהיא טובלת בסוף השביעי היא מותרת במעשר; בצאת הכוכבים מותרת לה תרומה, בתנאי שהיא אשה שיש לה חלק בתרומה (בת כהן פנויה, אשה הנשואה לכהן, או בת כהן שנתאלמנה בלא ילדים מבעל ישראל וחזרה לאכול על שולחן אביה); ומשהוקרב קרבנה, גם הקודשים מותרים לה.
לכולם, אם כן, אותה תבנית ממש: "טובל ועולה, אוכל במעשר", טובלים ועולים ומיד אוכלים במעשר; "העריב שמשו אוכל בתרומה", בצאת הכוכבים נעשית התרומה מותרת, למי שתרומה נוהגת בו; "הביא כפרתו אוכל בקודשים", משהובא הקרבן, גם קודשים. שלוש טהרות בכל אחד ואחד.
טבולת יום ארוך
ביולדת ראוי לשים לב ששבעת הימים (בזכר) או ארבעה עשר הימים (בנקבה) הם רק ההתחלה. לאחר ימי הטומאה באים ימי דם טוהר: שלושים ושלושה יום בזכר ושישים ושישה בנקבה. רק בסוף אותה תקופה היא מביאה את קרבנותיה. כל אותו זמן, עד שיובא קרבנה, דינה מה שהגמרא קוראת טבולת יום ארוך: ארבעים יום בזכר ושמונים יום בנקבה. שלושת השלבים שהמשנה מדברת בהם מתייחסים אם כן ליום החותם את מניינה, שבו היא טובלת, ממתינה לחשכה, ולמחרת מביאה את קרבנה.
מדוע נקטה המשנה יולדת
הרב מבאר מדוע בחרה המשנה להזכיר יולדת ולא זב או זבה: "משום דיולדת כתיב בהדיא", לפי שביולדת אמרה זאת התורה בפירוש. הפסוק אומר "וכפר עליה הכהן וטהרה", והטהרה הזאת מתפרשת כטהרה לאכילת קודשים. פסוק זה בפרשת שמיני, בדין היולדת, ואילו הזב והזבה נאמרו בסוף פרשת מצורע, ושם לא נאמר דבר מפורש כזה לעניין אכילת קודשים. דינם נלמד בבניין אב או בהיקש מן היולדת. ומאחר שהיולדת היא המקרה המפורש והיא הבניין לשאר, כרכה אותה המשנה עם המצורע: "נמצאו שלוש טהרות במצורע, וכן שלוש טהרות ביולדת".