נגעים, פרק י"ג, משנה ד'. הפרק עוסק בבית שנראה בו נגע צרעת ובמה שיש לנתוץ עמו. משנתנו שואלת על אותם חלקי בניין העומדים בין שתי קומות או בשולי המבנה: לאיזו יחידה הם משתייכים, מה נמלט מן הנתיצה, ובאיזה שיעור מטמאות חורבותיו של בית מנוגע.
בית שיש עליו עלייה
"בית שנראה בו נגע, היתה עלייה על גביו". פרץ נגע בבית, ומעל אותו בית עומדת עלייה. העלייה נחשבת יחידה עצמאית ואינה נבלעת בדירה שתחתיה, ובעלייה עצמה לא נראה נגע. אותה עלייה נסמכת על קורות, והקורות נוגעות בשתי הקומות. אם כן, לאיזו מן השתיים הן שייכות?
המשנה מכריעה: "נותנין את הקורות לעלייה". הקורות נחשבות כשייכות לעלייה שמעל, ולפיכך נשארות טהורות. מתוך שהן מחוברות לעלייה אנו הולכים לקולא ומחשיבים אותן כשלה ולא כחלק מן הבית המנוגע. הרב מבאר מה פירוש הדבר למעשה: "וסומכן בעמודים, ואינו נותצן עם הבית": מעמידים תחת הקורות עמודים, כדי שיישארו במקומן בשעה שנותצים את הבית שתחתיהן. עצם הצורך לסמוך אותן מלמד שהמשנה מדברת בקורות המונחות לרוחב, שהרי קורה העומדת זקופה אינה זקוקה לעמוד תחתיה, אף שאפשר לפרש את לשון הרב בעניין העמודים באופן אחר, וייתכן בהחלט שגם קורות זקופות וגם קורות שוכבות בכלל ההלכה.
"נראה בעלייה, נותנין את הקורות לבית". אם הנגע נראה דווקא בעלייה, אותה קולא עצמה פועלת בכיוון ההפוך: הקורות נחשבות עתה לבית שלמטה, שאין בו נגע, ואין אנו מטמאים אותן.
כשאין בניין מעל
המשך המשנה: "לא היתה עלייה על גביו" (לא נבנה דבר מעל הבית), ולפיכך "אבניו ועציו ועפרו ניתצין עמו". כיוון שאין יחידה שנייה בעולם, אין בעלים אחר שאפשר לזקוף לזכותו את הקורות, ולכן הכול נופל: אבני הבית, עציו ועפרו ניתצים עמו.
"ומציל על המלבנים ועל סריגי החלונות". ואף בית שנהרס כולו, יש דברים שאינם נפגעים. מהם מלבנים? הרב מביא שתי דעות. לדעה הראשונה הם כמין לבנים מרובעות המונחות על הגגות. על כך מקשה התוספות יום טוב: הרב אינו מפרש לשם מה הן מונחות שם. ואם היו מונחות על הגג בלא כל תפקיד, פשיטא שאינן חלק מן הבניין, והמשנה לא הייתה מחדשת דבר; ודאי שהן משמשות תפקיד מסוים על הגג, ואף על פי כן אינן ניתצות. הדעה השנייה שמביא הרב, "ויש מפרשים כעין מזוזה", מבינה שמלבן הוא מעין מסגרת, כדוגמת מזוזה הבולטת מן הכותל. במשנתנו זו מסגרת של חלון, והרב מפרש: "עושין בחלונות מבחוץ לנוי": מסגרות כאלה מותאמות לצדו החיצוני של החלון לנוי בלבד, ואינן מוסיפות דבר לחוזקו של הבית. ועוד, "ואין מחוברין בטיט בחלון": אין טיט המדביקם לחלון כלל, אלא הם מונחים בדוחק במקומם מבחוץ. ומשום שלא נעשו מעולם חלק אמיתי מן הבניין, אין הנגע מגיע אליהם והם נשארים טהורים.
סריגי החלונות
"ועל סריגי החלונות". גם הסריגים המותאמים על החלונות נמלטים מן הנתיצה. הרב מתאר אותם כמין רשת או שבכה, דבר ארוג, המותקנת בחלון כדי שיוכל אדם להביט מבפנים אל הרחוב.
התוספות יום טוב מצביע על פרט מפליא בלשון הרא"ש בפירושו למשניות. הוא מביא אותו תיאור עצמו, ומוסיף משפט קצר: "ועושין השבכה שלא ייפלו משם התינוקות". הרי רשת חוסמת במקצת את המבט ואינה משפרת אותו, ואם כן תפקידה האמיתי היה שמירה: שלא ייפלו הקטנים דרך הפתח. וזה בדיוק המצב בימינו, שהחוק בעיר ניו יורק מחייב את בעל הבית להתקין סורגים בחלונותיו כדי שלא ייפול תינוק, רחמנא ליצלן. כנראה שאף הם התקינו בחלונותיהם אמצעי בטיחות מאותו טעם ממש.
המלבן של רבי יהודה
"רבי יהודה אומר: מלבן הבנוי על גביו ניתץ עמו". כאן המלבן הוא דבר אחר לגמרי. הרב מפרשו "עץ ארוך שעל הקיר", קורת עץ ארוכה המונחת לאורך הכותל, "העשוי להושיב עליו ראשי הקורות", שראשי הקורות נתונים בו, "שלא ירקבו מלחלוחית החומה", כדי שלא ירקבו מלחות הכותל. הכתלים היו סופחים לחות, המים חלחלו דרכם, ולא רצו שירקבו הקורות הנושאות את המבנה ומחזיקות את העלייה. מלבן כזה, הבנוי בבית, ניתץ עמו.
שיעור הטומאה
המשנה מסיימת בשיעור: "אבניו ועציו ועפרו" של הבית המנוגע "מטמאין בכזית". אם הובאה חתיכה מאבן הבית, מעצו או מעפרו של בית מנוגע לבית אחר, היא מטמאה משהגיעה לכזית. הרב מציין את המקור: הצרעת הוקשה למת, "דכתיב: אל נא תהי כמת", דברי אהרן המבקש ממשה רבנו שלא תהיה מרים כמי שמת, ומכאן שיש בצרעת אופי של מיתה. והיקש זה אינו מוגבל למנוגע עצמו, אלא מגיע גם לחומרו של הבניין המנוגע. לפיכך, כשם שמת מטמא בכזית בשר, כך שברי בית זה מטמאים בכזית.
"ורבי אלעזר חסמא אומר: במשהן". זו הגירסה שבנוסחאותינו, ואילו לפני הרב היה כתוב "במשהו", כלומר בשיעור הקטן ביותר שיהיה. וזה טעמו: בשר המת אכן צריך כזית, אבל אבר שלם אין לו שיעור כלל. הרי אדם קטן מאוד שאין באצבעו כזית בשר: אצבע זו מטמאה בכל זאת, שכן אבר מטמא במשהו, בלא שיעור, ואף בפחות מכזית. רבי אלעזר חסמא מעביר אמת מידה זו לשברי הבית המנוגע.
הרב פוסק: "ואין הלכה כרבי אלעזר חסמא". ההלכה המקובלת כתנא קמא: פירור עפר, עץ או אבן מן הבית המנוגע מטמא בית אחר או אדם רק כשהגיע לשיעור כזית.