נגעים, פרק י"א, משנה ד. הפרק כולו עוסק בנגעי בגדים, כלומר בצרעת המופיעה בחומרים. כשהתורה מדברת בטומאה זו, רשימת החומרים שלפניה מצומצמת מאוד: בגדים הארוגים מצמר רחל (צמר של כבשה) או מפשתן, וכן עורות של בעלי חיים. משנתנו שואלת על כל אלו שאלה אחת: האם צבעו של החומר משנה? ושימו לב היטב למה שנשאל כאן. השאלה איננה אילו צבעים של נגע מטמאים, אלא אילו חומרים ראויים כלל לקבל את הטומאה הזאת.
פותחת המשנה: "העורות והבגדים הצבועים אין מיטמאים בנגעים", עורות ובגדים שיש בהם צבע אינם מקבלים טומאת נגעים. לא עור ולא בגד ארוג של צמר או פשתן ראויים לטומאה זו מכיוון שיש בהם צבע, והתנא אינו מחלק כלל בדרך שבה הגיעו לצבעם. בין שאדם צבע אותם ובין שכך גדל החומר מעצמו, הם עומדים מחוץ לדיני נגעי בגדים.
משנעשה הצבע הנושא שבו עוסקים, מקדיש התנא מילה גם לדינם של בתים, אף שעניינו של הפרק הוא חומרים. ב"הבתים", בבתים, הדין הוא "בין צבועים", בין שהם צבועים, "בין שאינן צבועים", ובין שאינם צבועים, "מיטמאים בנגעים", הם ראויים לקבל את הטומאה הזאת. כתלים לבנים כפשוטם וכתלים צבועים דינם שווה לגמרי, ושוב, מקור הצבע אינו משנה דבר: נצבעו בידי אדם או שנצבעו בידי שמים, כלומר בטבעם, הבית עומד בדינים אלו. "דברי רבי מאיר", כך סובר רבי מאיר, המצרף בכך את העורות לבגדים בצד אחד של הגבול ומשאיר את הבתים בצד השני.
רבי יהודה חולק בעניין העורות. "רבי יהודה אומר, העורות כבתים", העורות הולכים אחר דין בתים ולא אחר דין בגדים. רבי מאיר השווה עורות לבגדים ופסק שמשיש בהם צבע כלשהו, בידי שמים או בידי אדם, אינם ראויים לטומאה. לרבי יהודה יש פסוקים שמהם הוא לומד שהעורות נכללים בכלל בתים, ולפיכך הם נשארים ראויים לקבל נגעים, וכפי שמפרט הרב, "ואפילו צבועים בידי אדם מיטמאים בנגעים", ואפילו צבע אותם אדם.
גם רבי שמעון מדבר בעורות בלבד, והוא נוקט בעמדת אמצע. עורות שנצבעו בידי שמים, שצבעם הוא צבעה הטבעי של הבהמה, ראויים לקבל טומאה, ואילו עורות שנצבעו בידי אדם אינם ראויים.
הרב פוסק בעניין העורות כרבי שמעון ולא כתנא קמא. וכדאי לשים לב שרק העורות הם נושא המחלוקת כאן. בבגד הארוג מצמר או מפשתן דעת כל התנאים אחת: כל צבע שיש בו, בין שנתן בו הצבע ובין שהוא צבעו הטבעי של החומר, מוציא אותו מטומאה זו לחלוטין. לפיכך נוסחה ההלכה "שהבגדים אין מיטמאים צבועים", שבגדים צבועים אינם מקבלים נגעים, "אפילו בידי שמים", ואפילו נצבעו בידי שמים.
ומניין הדבר נלמד? אומר הפסוק "בבגד צמר או בבגד פשתים". הפשתן נאמר בו שהוא כברייתו, כדרך שהוא בא לעולם, וההיקש מלמד שאף הצמר לא נאמר אלא בברייתו. ואומר הפסוק "ולפשתים ולצמר": כשם שהפשתן בברייתו לבן, כך הצמר שהתורה מדברת בו הוא צמר לבן.
אם כן ההלכה העולה ממשנה זו כפולה. בגדי צמר או פשתן שיש בהם צבע כלשהו, מן האדם או מן השמים, נמצאים פשוט מחוץ לדיני נגעי בגדים. והעורות נידונים כרבי שמעון: "והעורות הצבועים בידי אדם אין מיטמאים בנגעים, אבל בידי שמים מיטמאים בנגעים". עור שצבעו אדם אינו ראוי לטומאה, ועור שנצבע בידי שמים ראוי לה.