נגעים, פרק י, משנה ד. כל הפרק הזה נתון לשלישי שבנגעי אדם, הוא הנתק, הבא באותם מקומות שבגוף המגדלים שיער: הזקן, כלומר אותו חלק שבפנים שבו צומח זקן, והראש, הוא שיער הראש. משנתנו עוסקת בשערות השחורות שיש בכוחן להוציא את האדם מטומאת נתק, והיא מחלקת חילוק חד בין שני מקרים שונים זה מזה לגמרי.
הראשון נקרא הצומח, כלומר מה שצמח: שתי שערות שחורות שעלו בתוך הנתק לאחר שהנתק כבר היה שם. השני נקרא המשוייר, כלומר מה שנשתייר: שתי שערות שחורות שהיו עומדות שם מקודם, ונשארו במקומן משהופיע הנתק. המשנה פוסקת בכל אחד מן המקרים בפני עצמו, וכפי שנראה, אין דינם שווה.
ממה מצילות השערות השחורות
כדי לעקוב אחר דברי המשנה צריך שיהיו סימני טומאת הנתק לפנינו. הנתק עצמו הוא שינוי צבע בעור שתחת השיער, והמגוון כאן רחב יותר מבצרעת הבשר: אין אנו מוגבלים לשמונה המראות (ארבע דרגות הלבן עם ארבע תערובותיהן האדמדמות), שאף שינויי צבע אחרים כשרים לכך, ובהם הבהרת. משנמצא שינוי צבע כזה, יכולה הטומאה לבוא באחת משתי דרכים. הראשונה, שיער צהוב, שתי שערות צהובות, הוא הסימן שנתבאר לעיל בפרק; זו החלטה מיד, והאדם נעשה מוחלט על אתר. השניה, פשיון, הנבדק בסוף שבוע ראשון של הסגר או בסוף השני, ואף הוא מביא לידי החלטה.
כנגד שתי אלו עומדת השערה השחורה. כששתי שערות שחורות נמצאות בנתק, הן מצילות, מוציאות את האדם מן הטומאה: לא רק מן ההחלט המיידי שמחמת השערות הצהובות, אלא אף מן ההחלט שהיה בא על ידי פשיון בסוף שבוע ההסגר.
הצומח: שערות שחורות שצמחו לאחר מכן
בשערות שצמחו לאחר שהופיע הנתק שונה במשנה שהן מצילות "מיד שיער צהוב ומיד פשיון", מיד השערה הצהובה ומיד הפשיון, ואחר כך היא מונה את כל האפשרויות שבעמידתן. "מכונס ומפוזר": בין ששתי השערות מכונסות זו בצד זו ובין שהן מפוזרות זו רחוקה מזו. "מבוצר ושלא מבוצר": בין שהן ממוצעות באמצע הנתק ובין שאינן ממוצעות כלל. בכל אחת מן העמידות הללו שיער שצמח מחדש מציל את האדם.
המשוייר: שערות שחורות שנשתיירו
שיער שהיה עומד שם מקודם ונשאר בחיים משהגיע הנתק אף הוא מציל, גם כנגד השערות הצהובות שהחלטן מיד וגם כנגד פשיון שהיה מטמאו לאחר הסגר. ואף כאן אין העמידה משנה: מכונסות או מפוזרות, באמצע או שלא באמצע. עלו שערות צהובות למכביר, או פשה הנתק, שתי השערות השחורות הללו שנשתיירו עדיין מרחיקות את הטומאה. אלא שיש בשיער המשוייר הגבלה אחת שהשיער הצומח פטור ממנה: "ואינו מציל מן הצד", אין בו תועלת כשהוא עומד בצד, אלא אם כן יש רוחב שתי שערות המפרידות בינו ובין הקומה.
המילה קומה צריכה ביאור. הנתק מטבע ברייתו עושה קרחה: המקום שבו הוא יושב נושר משערו, וסביב אותה קרחה נשאר היקף של שיער השייך לאותו חלק שבראש שהנתק לא הגיע אליו עדיין. אותו היקף מסביב הוא הקומה. לפיכך שערות שחורות משויירות העומדות בשפת הנתק ממש צריכות להיות מרוחקות כשיעור שתי שערות פנימה מן הקומה, כדי שיהא אפשר להכיר בהן שהן שערות שחורות שנשתיירו באמת בתוך הנתק, ואינן חלק מן היקף השיער השלם שסביבו.
מה בין צומח למשוייר
התפארת ישראל מבאר את הסברא. כששערות צומחות מחדש, עצם צמיחתן הוכחה שהנגע התחיל להתרפא; צמיחה חדשה סימן רפואה היא. וכיון שכן, הן מעידות על הרפואה בכל מקום שהן עומדות, ומצילות אף כשאינן באמצע אלא סמוך להיקף.
שערות שרק נשתיירו הן ענין אחר. כל זמן שהן עומדות באמצע אנו דנים כך: הנגע לוחץ עליהן מכל צד, ואף על פי כן זוג השערות השחורות הזה עדיין עומד בלב לבו. מכלל זה שהנגע חלוש מכדי לכלות אפילו שתי שערות שבאמצעו, ונגע שכזה מניח את האדם בטהרתו. אבל משעומדות השערות שנשתיירו בשפה, מה הוכחה יש לנו שהחזיקו מעמד מחמת שאין כח בנגע דווקא שם? שמא אינן אלא שיירי הקומה המקיפה, שיער שהנגע לא נגע בו כלל מעיקרו. ושיער כזה אין בכוחו להציל.
אחת צהובה ואחת שחורה
ממשיכה המשנה: "אחת צהובה ואחת שחורה, אחת צהובה ואחת לבנה, אינן מצילות", שערה אחת צהובה ואחת שחורה, או אחת צהובה ואחת לבנה, אינן מצילות. הרב (הברטנורא) מבאר שהשערה הצהובה האמורה כאן היא שקדמה לנתק, ולפיכך אין היא עצמה סימן טומאה; ומשום שאינה סימן טומאה הוצרכה המשנה להשמיענו שאף על פי כן אינה מצטרפת עם השערה השחורה להציל את האדם מן השערות הצהובות ומן הפשיון. לפי דרך זו, משנתנו הסתומה הולכת בשיטת רבי אליעזר בן יעקב, האומר להלן ששיער צהוב שקדם לנתק אינו לא מטמא ולא מציל.
נמצא שאין משנתנו הולכת כרבי יהודה. לעיל בפרק זה למדנו את מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון בדיוק בנקודה זו. רבי שמעון סובר שכשם שבצרעת הבשר צריכה הבהרת לקדום לשערות הלבנות ולהפכן, כך כאן צריך הנתק לקדום לשערות הצהובות. רבי יהודה סובר שלא נאמרה בנתק לשון הפך, ולפיכך אין נפקא מינה אם הנתק הפכן לצהובות אם לא, ושתי השערות הצהובות מטמאות. לדעת הרב, משנתנו נוקטת בשיטה שלישית, שיטת רבי אליעזר בן יעקב: שיער צהוב שקדם לנתק אינו מטמא, אך אף אינו מציל.
בעל תפארת ישראל מעדיף לבאר את המשנה בדרך העולה אף לרבי יהודה, שכן כמותו אנו פוסקים. אמת, רבי יהודה סובר ששיער צהוב מטמא אף כשלא הפכו הנתק, אבל זה בשתי שערות צהובות שקדמו לנתק. כאן אנו עוסקים בשערה צהובה אחת, ושערה אחת לעצמה אינה מטמאה כלל. ומשום כך היה מקום לומר שכיון שאין בה טומאה מצד עצמה נעשית היא כדבר אחר ומצטרפת עם השערה השחורה להציל מפשיון. באה המשנה ולימדה שאינה מצטרפת.
למה דיברה תורה בשיער שחור
מסוף דברי המשנה, שאחת צהובה עם אחת לבנה אינן מצילות, מוציא התפארת ישראל מסקנה נוספת: שערות לבנות מצילות. שאם אין בכח שערה לבנה להציל אף כשיש לה זוג כראוי, לא לימדתנו הבבא הזאת כלום. אלא ש"שחור" שבפסוק לא נאמר בדקדוק, ואינו אלא לשון בני אדם, שהרי ישראל רובם שחורי שיער, ושיער בריא נקרא שיער שחור. וכן שנוי בתורת כהנים, והמקור מובא גם בר"ש וגם ברא"ש.