נגעים, פרק א, משנה ד. עד כאן עסק הפרק במראות הנגעים, גוני הלבן שבהם יכול הנגע להיראות, שני האבות ותולדותיהם. משנה זו לוקחת את המראות הללו ומציבה אותם בתוך המסגרת המעשית של דרך הדיון בנגע, ומכניסה מונחים שילוו אותנו לאורך כל המסכת: הסגר, החלט ופטור.
פתיחת המשנה: "ארבעה מראות האלו מצטרפין זה עם זה", ארבעת המראות שנמנו עד כאן מצטרפים זה עם זה.
האם אכן כל הארבעה מצטרפים
הרב, וכן הראב"ד בהשגתו על הרמב"ם, נדחקו לגרסה אחרת בלשון המשנה. לגרסתם אין כאן ארבעה מראות אלא "מארבע מראות הללו מצטרפין", כלומר מתוך ארבעת המראות הללו יש המצטרפים. לפי קריאה זו שני האבות מצטרפים זה עם זה, וכל אב מצטרף עם התולדה היוצאת ממנו, אבל אין אב מצטרף עם תולדתו של חברו, ואף שתי התולדות אינן מצטרפות זו עם זו.
גרסתנו כמו שהיא, שאינה צריכה תיקון וגורסת בפשטות ארבעה מראות, מתיישבת היטב עם שיטת הרמב"ם. הרב מביא אותו: הרמב"ם כתב "דכל הד' מראות מצטרפין", שכל הארבעה מצטרפים יחד, כך שתולדה מצטרפת עם התולדה השנייה, ואב מצטרף אף עם התולדה היוצאת מחברו. הרב מביא דעה זו ואינו מוסר את הטעם שבצידה.
לאיזה עניין הם מצטרפים?
המשנה אומרת שהם מצטרפים "לפטור ולהחליט ולהסגיר": לטהר את האדם, להחליטו כמצורע ודאי, או להסגירו. מן הדין היה צריך להקדים הסגר להחלט, שהרי ההסגר הוא השלב הבינוני וההחלט השלב הסופי. ההחלט נכתב תחילה לפי שיש מקרים שבהם ההחלט בא מיד, בלא הסגר כלל.
ומפרשת המשנה: "כיצד? עומד בסוף שבוע ראשון להסגיר". צייר לעצמך אדם הבא לפני הכהן ובו כתם לבנבן באחד מארבעת המראות, והנגע נראה כסימן מסופק של צרעת. הכהן מסגירו בביתו שבעת ימים וחוזר ורואה אותו. אם לא פשה הנגע, ולא נראה בו סימן אחר מסימני טומאת צרעת, הרי הנגע עומד, בדיוק כשהיה. (יש פסקים הבאים בלא המתנה כלל: אם שערה שחורה שבתוך הבהרת הפכה ללבנה בעוד הכהן מסתכל בה, הרי הוא מוחלט באותו רגע.) ובמקרה שלנו לא אירע דבר מכל אלה והכתם לא גדל, ולפיכך מסגירו הכהן שבוע שני. וכאן בדיוק פועל צירוף המראות: אף אם נשתנה הנגע למראה אחר מארבעת המראות, לבן יותר מזה שראה הכהן בתחילה, כל הארבעה מצטרפים ואנו רואים אותו כאותו נגע עצמו.
הרב מביא את הפסוקים. בהסגר השני נאמר "וראהו הכהן ביום השביעי והנה הנגע עמד בעיניו", שביום השביעי רואה הכהן שהנגע עומד ולא פשה, ולפיכך "והסגירו הכהן שבעת ימים שנית", מסגירו שבעת ימים נוספים.
הכרזת טהרה לאחר ההסגר השני
ועתה לפטור. לשון המשנה "עומד בסוף שבוע שני". עברו שני שבועות, הכתם במידתו הראשונה ולא פשה כלל; ובלשון הרב "עמד במראהו", עמד במראה שלו, ואף שלא כהה לפחות מארבעת המראות, בכל זאת מטהרו הכהן בתום שבוע ההסגר השני.
וכן הדין אף שלשון הפסוק היא "וראה הכהן אותו ביום השביעי שנית והנה כהה הנגע", שממנה משמע כאילו צריך שיכהה הנגע. לימדונו חז"ל שאין צורך בכהייה ממש. אף אם נשתנה הכתם מלבן כשלג ללבן כסיד, או מסיד לשלג, אין אומרים "נגע אחר הוא" שיתחיל הסגרו מחדש מתחילתו, אלא רואים אותו כעומד במקומו, והכהן פוטרו לשלום. לפי שכל ארבעת המראות מצטרפים, עדיין אותו נגע עצמו הוא. ואין הבדל אם העמיק המראה לצד הלבן יותר או נטה לצד הכהה: כיון שעברו שני השבועות הרי הוא עומד, ודינו פטור.
החלט על ידי מחיה או שער לבן
"להחליט את שנולד לו מחיה או שער לבן בתחילה". כאן מוסיפה התורה עניין נוסף. המחיה היא אי של בשר חי, או אף בשר בריא לגמרי, הנראה בתוך הנגע הלבן, והרי היא סימן צרעת. הרב מתאר את המקרה: "כשהובא בתחילתו אל הכהן", האדם מובא לפני הכהן בביקורו הראשון. אין עליו עדיין שם מצורע; דבר מה הטרידו והוא בא להיבדק. יש עליו בהרת כגריס (מטבע ששיעורו נחלקו בו הדעות), ובתוך אותו שטח לבן יושבת חתיכת בשר בריא, כשיעור עדשה ומרובעת בצורתה, "מחית בשר כעדשה מרובעת". במקרה כזה מחליטו הכהן, מצורע גמור, בלא שום המתנה.
וכן בשער לבן. שערה שהייתה שחורה בבהרת והכהן רואה אותה עכשיו לבנה, הרי הוא מוחלט מיד; שער שחור שבבהרת שהפך ללבן הוא סימן של צרעת גמורה. ואף באותו רגע של הבדיקה: "ולא הספיק להסגירו עד שהפכו ללבן", בטרם הצליח הכהן להסגירו הפכה השערה השחורה ללבנה לעיניו, "מחליטו מיד", מחליטו בו במקום, והאדם יוצא מביתו ויושב חוץ מן המחנה כדרך מצורע.
הפשיון דינו שונה. הרב כותב "אבל פשיון לא מטמא בתחילה": אין הפשיון מטמא בתחילה. יכול אדם לעמוד לפני הכהן והבהרת פושה לעיניו והולכת ופושה, קודם שהוסגר כלל, ואין בכך יסוד להחלט. הכהן פשוט מסגירו לשבוע.
עוד מלמדת המשנה שמחיה ושער לבן מחליטים "בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, ולאחר הפטור". כלומר: אם הפכה שערה שחורה ללבנה, או שנראה בשר בריא בתוך השטח הלבן, כשחוזר הכהן לאחר שבעת הימים הראשונים, או כשחוזר לאחר שבעת הימים השניים, הרי הוא נעשה מוחלט. וכן לאחר שנפטר כבר: לא פשה, לא נשתנה דבר, ופטרו הכהן לביתו, ואחר כך הוא בא בבהלה מפני ששערה שחורה הלבינה או שנולדה מחיה בתוך הנגע. אף שם מחליטים אותו.
החלט על ידי פשיון
"להחליט את שנולד לו פשיון בסוף שבוע ראשון". אם פשה הכתם הלבן עד תום שבעת הימים הראשונים, הרי הוא מוחלט. "בסוף שבוע שני": לא פשה בשבוע הראשון, וכיון שגם לא כהה הסגירו שבוע שני, ועכשיו, כשחוזר הכהן לאחר אותם שבעת ימים, יש פשיון; הרי הוא מוחלט. "ולאחר הפטור": ואם פטרו הכהן כבר בטהרה, ואחר כך פשה הנגע פתאום, הרי הוא מוחלט.
ההופך כולו לבן
ההמשך במשנה עוסק במי שנהפך כולו לבן, "ההופך כולו לבן", ומלמדת בו דין מפליא. בשעה שאדם יושב בהסגר וממתין לפסקו, בין לאחר השבוע הראשון בין לאחר השני, עשוי הכהן לחזור ולמצוא שהלבן פשט בכל גופו (מקומות הסתרים שאינם נראים, כגון בית השחי, אינם בחשבון). מצב זה הוא הפך כולו לבן, והוא סימן טהרה ולא סימן צרעת. אבל כשאירע הדבר "מתוך הפטור", לאחר שנאמר לו כבר שהוא טהור, ואז נהפך כל גופו לבן, הרי הוא טמא: מוחלט.
ולהיפך: "ולפטור את ההופך כולו לבן מתוך החלט או מתוך הסגר", לטהר את מי שנהפך כולו לבן מתוך החלט, או מתוך הסגר שקודם להחלט. במצבים אלו היפוך כל הגוף ללבן הוא סימן טהרה ואינו מצורע. ובכל זה, לאיזה מראה שיעבור הנגע, מצטרפים הם ונחשבים כמראה אחד ממש.
ומסיימת המשנה: "אלו מראות נגעים שכל נגעים תלוים בהם", אלו הם מראות הנגעים שכל הנגעים תלויים בהם. בכל המקרים שתיארנו, מעבר ממראה אחד מהם לחברו, בלא פשיון, בלא מחיה של בשר בריא באמצע, בלא שער שחור שהפך ללבן, דין אחד לכולם.
בלשון הגורפת "שכל נגעים תלויים בהם" יש מן הגוזמא, שהרי בהמשך המסכת נגיע לדיני הנתק, צרעת שבראש, ושם מדובר בגוונים אחרים. אבל בנגע הרגיל שבגוף, ארבעת המראות הללו הם באמת היסוד שכל ההלכות נשענות עליו.