התורה אומרת כי נגע צרעת עשוי להופיע על פריט לבוש - בגד העשוי צמר או בגד העשוי פשתן - וכן על חוטי האריגה עצמם. באריגה ישנם חוטים אנכיים וחוטים אופקיים הנארגים זה בזה: "שתי" הם החוטים האנכיים, ו"ערב" הם החוטים האופקיים. בין שהצרעת מופיעה על חוטים אלו ובין שהיא מופיעה על חוטים אלו, וכן חוזרת התורה ומונה: פשתן או צמר, או עור.
הדעה הראשונה במשנה - היקש צמר לפשתים:
התורה מצרפת יחד צמר ופשתן פעמיים, בשני הפסוקים, ולפי הדעה הראשונה במשנה הוקשו השניים זה לזה לשני דינים שונים. הפשתן לבן מטבעו, ובנוסף לכך אין דרכו להיצבע בצבע אחר. מכאן לומדים שאף בגד צמר אינו מיטמא בצרעת אלא אם כן הוא לבן ובצבעו הטבעי, שלא נצבע כלל.
בנוסף לכך, מכיוון שאותו פסוק מדבר גם בכלי עור, קיימת הקבלה בין העור לבין הכלים הרגילים העשויים צמר או פשתן. לפיכך לומדים שאף בגדי עור אינם מיטמאים בצרעת אלא אם כן הם לבנים באופן טבעי ולא שונה צבעם כלל. בגדים העשויים מעור או מבד רגיל של צמר או פשתן שנצבעו ואינם לבנים מטבעם - אינם יכולים להיטמא בנגעים.
מנגד, נגעים המופיעים על בתים - אין הבתים מוקשים כלל לפשתן, ולפיכך בין שנצבעו ובין שלא נצבעו, ואפילו אינם בצבעם הטבעי, הם יכולים להיטמא בצרעת. זו דעתו של רבי מאיר.
דעת רבי יהודה:
רבי יהודה אומר שעורות עבודים דינם כדין בית: הם מיטמאים בין שהם בצבעם הטבעי ובין שאינם, ואף אינם צריכים להיות לבנים. טעמו של רבי יהודה הוא, שאף שהעור נכתב באותו פסוק יחד עם הבגדים העשויים צמר או פשתן, אין התורה אומרת "ובגדי עור", אלא "או בכל מלאכת עור" - ומילה זו מלמדת שקיים הבדל, ואין השוואה מלאה בין העור לשאר הבגדים. אכן לעור דין שונה, דין של בתים: ללא קשר לצבעו, ובין שהוא בצבעו הטבעי ובין שאינו, הוא מיטמא כאשר מופיע עליו נגע.
דעת רבי שמעון:
רבי שמעון אומר שניתן ליישב את שני הצדדים כאחד: גם את המילה "או" שבפסוק, המלמדת שדין בגדי העור שונה, וגם את היקש התורה בין העור לבגדים הרגילים העשויים צמר ופשתים. לפיכך "הצבוע בידי שמים - מיטמא, בידי אדם - אינו מיטמא": עור שאינו לבן אך זהו צבעו הטבעי, מיטמא בנגעים; ואילו עור שנצבע באופן ידני בידי אדם, אינו מיטמא בנגעים. דינו של העור עומד אפוא באמצע.
לסיכום:
בית: מיטמא בצרעת אפילו נצבע בידי אדם.
צמר ופשתן: מיטמאים רק אם הם לבנים מטבעם.
עור לדעת רבי שמעון: מיטמא אף אם הוא צבוע, ובלבד שזהו צבעו הטבעי.