נגע ובו שתי שערות לבנות שפרח בכל הגוף:
נגע שעל גופו של אדם, ובתוכו צמחו שתי שערות לבנות, והובא לפני הכהן ונטמא, והוכרז הנגע כצרעת - ולאחר מכן פשה הנגע בכל גופו: אף על פי ששתי השערות הלבנות נותרו במקומן, "טהור" - האדם נעשה טהור. דין זה נאמר אף לשיטת רבי יהושע במשנה הקודמת, שכן כאן כבר הייתה צרעת, ולאחר מכן פשה הנגע בכל הגוף, ועצם פשיון הנגע הוא הגורם לטהרתו.
נגע שפשה מעט ולאחר מכן פרח בכל הגוף:
נגע שפשה מעט בגודלו, והכהן הכריז עליו שהוא צרעת, ולאחר מכן התפשט על כל הגוף - שאין זו אלא התפשטות נוספת של אותה צרעת. אף במקרה זה "טהור", האדם ייטהר, מפני שבאמצע הוכרז הנגע כצרעת, וצרעת זו היא שהתפשטה על כל הגוף, ולפיכך ייטהר ככל צרעת הפורחת בכל הגוף.
נגע שחזר לאחור ונעלם מקצת הגוף:
המשנה חוזרת כעת על אחד הדינים שנשנו במשנה הראשונה: כל הנגעים הללו, שלאחר שפשו על כל הגוף נעשה האדם טהור - משחוזר הנגע לאחור ונעלם מחלק מן הגוף, אפילו אין הוא נעלם אלא מקצה איבר. בדרך כלל, טלאי של עור בריא באזור כזה בגוף אינו גורם לנגע להיחשב צרעת, אך כאן נלמד מן הפסוקים שהוא נחשב ככל אזור של עור בריא העושה את הנגע לצרעת. לפיכך נעשה האדם "טמא", והנגע טמא כצרעת.
נגע שפשה על רוב הגוף בלבד:
המשנה מסיימת בנגע שכבר הוחזק כצרעת, שהכהן החליט עליו שהוא צרעת, והוא מתפשט על חלק מן הגוף בלבד. המשנה באה ללמד שאף אם התפשט על רוב הגוף אין דינו כפורח בכולו. בדינים רבים בתורה נאמר הכלל שרובו של דבר נחשב כמשמעותי כמו כולו, כאילו זה מאה אחוז, וניתן היה לחשוב שמשנתמלא רוב הגוף בנגע הרי זה כאילו נתמלא כולו, והאדם יהיה טהור. משמיעה המשנה שאין הדבר כן, אלא "טמא" - הוא נשאר בטומאתו והצרעת עדיין נחשבת צרעת; ורק אם התפשטה על כל הגוף - "טהור", רק אז נעשה האדם טהור.
לסיכום: במשנה זו למדנו ארבעה דינים: נגע שהוכרז כצרעת ובו שתי שערות לבנות ופשה בכל הגוף - טהור, ואף שהשערות במקומן; נגע שפשה מעט, הוכרז כצרעת ולאחר מכן התפשט על כל הגוף - טהור; נגע שפרח בכל הגוף וחזר לאחור ונעלם מקצתו, אפילו מקצה איבר - טמא; ונגע שפשה על רוב הגוף בלבד - טמא, שאין אומרים כאן רובו ככולו, ורק פשיון בכל הגוף מטהר.