נגעים, פרק ט, משנה ג. שלוש משניות יש בפרק זה, וכולן עוסקות בנגע העולה על גבי מכה: שחין ומכווה. שחין הוא פצע או חבורה שבאו מחמת כל דבר שאין בו אש, ובכלל זה חום שאינו מן האש, כגון חמי טבריה שחמימותם עולה מתחת לקרקע; ומכווה היא נזק שנגרם מן האש עצמה או מדבר שהאש חיממה אותו. בנגעים אלו אין ההסגר נמשך יותר משבוע אחד: בתום אותו שבוע הכהן או פוטר את האדם בטהרה, או, אם נשתנה דבר, מחליטו.
שניים מתוך שלושת סימני הטומאה נוהגים בשחין ובמכווה. אם עלתה בהרת, כתם לבן, במקום המכה, הרי היא מיטמאת בשער לבן, שתי שערות שהלבינו, ובפשיון, התפשטות הבהרת. מחיה, מקום של בשר חי בתוך הבהרת, אינה נוהגת כאן, שכן מחיה פירושה עור בריא, ואנו עוסקים במכה.
עוד הקדמה אחת דרושה למשנתנו. מכה שהיא עדיין רטובה ונוזלת, ויש בה לחות, בין לימפה בין מוגלה, טהורה היא אף אם עלתה בה בהרת. שעת הפגיעוּת היא בתחילת הריפוי, כשנקרם על הפצע קרום דק, שאינו עבה יותר מקליפת שן של שום. שלב זה נקרא "צרבת השחין", הקרום של השחין שהתורה מדברת בו, והוא הדין במכווה. אבל אם נתרפאה המכה לגמרי, אף שנשאר צלקת במקומה, חוזר המקום להיות נידון כעור בשר רגיל, ושלושת סימני הטומאה חוזרים ונוהגים בו.
השאלה שנשאלה לרבי אליעזר
"שאלו את רבי אליעזר", שאלה הובאה לפני רבי אליעזר, הוא רבי אליעזר בן הורקנוס: "מי שהיה בו בהרת כסלע", אדם שהייתה עליו בהרת ברוחב סלע, מטבע גדול, גדול בהרבה מגריס, והיא מונחת בכף ידו, "ומקום צרבת השחין", והעור שתחתיה היה צרבת השחין, שחין שכבר נקרם עליו אותו קרום כקליפת שום. כיצד דנים במקרה כזה?
"אמר להם, יסגיר." רבי אליעזר השיב שהכהן מכניסו להסגר.
"אמרו לו, למה?" הקשו עליו: מה תועלת יש בהסגר הזה? עבור על הסימנים אחד אחד. שער לבן אינו בא בחשבון, "לגדל שער לבן אינה ראויה", כף היד אינה מקום שגדל בו שער, ולעולם לא יהיו שם שתי שערות לבנות. (כדבר של פליאה, בספרה של יפה אליאך סיפורי חסידים על השואה מובא סיפור מפליא על אדם שחייו ניצלו מפני שכן צמח שער בכף ידו, אבל זה היה תוצאה של השתלה. על פי דרך הטבע אין כף היד מגדלת שער.) פשיון גם הוא אינו אפשרי: בהרת שהתחילה בשחין או במכווה אינה פושה לעור הבשר הרגיל, וכיוון שהבהרת גדולה כמכה שתחתיה או גדולה ממנה, אין לה כלל לאן להתפשט. ומחיה אינה יכולה לנהוג, שהרי נגע שמקורו במכה יצא מפרשת מחיה לגמרי, ואפילו אם חלק מן הבהרת יוצא מחוץ למכה ויש בו עור חי, אין הוא מטמאו. ואם אין אחד משלושת הסימנים יכול להופיע לעולם, למה יטרח הכהן להסגירו שבוע?
תשובתו של רבי אליעזר
השיב רבי אליעזר: "שמא תכנוס ותפשה." אפשר שהבהרת תתכנס תחילה ורק אחר כך תתפשט. הרע"ב מבאר כיצד הדבר מתגלגל: לאחר שעבר השבוע, ייתכן שהכתם נתכנס עד שאינו אלא כגריס. התכנסות אינה נחשבת לשינוי לרעה, וכיוון שאין כאן לא שער לבן ולא פשיון, הכהן הרואה אותו אז פוטרו בטהרה, "יפטור אותו". ובחירתו של הרע"ב בגריס מכוונת היא: מה שנשאר צריך להיות לפחות בשיעור זה, שכן פחות מכגריס אינו בכלל דין פשיון מעיקרו.
"ולאחר הפטור תחזור ותפשה בתוך השחין." עכשיו, לאחר שכבר נפטר בטהרה, אותה בהרת כגריס פושה מעט בתוך השחין עצמו. המכה הייתה כסלע, ולכן יש בתוכה מקום רחב לבהרת להתפשט, ופשיון בתוך שחין או מכווה הוא סימן טומאה שלם. וכיוון שהאדם כבר נפטר בטהרה, הרי זה פשיון לאחר הפטור, המטמא אותו. זו הנפקא מינה המעשית המצדיקה את ההסגר מתחילתו.
"לא שמעתי"
"אמרו לו, והלא מקומה כגריס?" הוסיפו והקשו: ומה אם המכה עצמה אינה אלא כגריס, בדיוק כשיעור הבהרת היושבת עליה, שאין מקום לכתם להתפשט אפילו בתוך השחין? "אמר להם, לא שמעתי", השיב, לא שמעתי.
התוספות יום טוב מעיר שתשובה זו הולמת את דרכו לגמרי. רבי אליעזר אמר "לא שמעתי", ולא אמר "לא ידעתי". וכפי שמבאר המהר"ם מרוטנבורג בכתביו, רב זה מעולם לא אמר דבר שלא שמע מפי רבותיו, כמו שמסופר בגמרא בסוכה כח ע"א.
רבי יהודה בן בתירא משיב על השאלה
אותה שעה נענה רבי יהודה בן בתירא והציע לבאר את המקרה: "אלמד בו." נתן לו רבי אליעזר רשות, אך בתנאי: "אם לקיים דברי חכמים, הן" - אם מה שאתה עומד לומר יקיים את הוראת החכמים, אמור.
וכך ביאר: "שמא ייוולד לו", אפשר שייוולד לו, "שחין אחר", שחין נוסף, "חוצה לו, ויפשה לתוכו". אף במקום שהמכה אינה אלא כגריס והכתם הלבן מכסה את כולה, אין שבוע ההסגר לריק, שהרי אפשר שייוולד שחין שני בסמוך לראשון, ואז תפשה הבהרת לתוך המקום החדש. והנולד צריך להיות שחין ולא מכווה, שכן שחין ומכווה אינם מצטרפים זה עם זה ואינם פושים זה לתוך זה; שחין מצטרף עם שחין בלבד, ומכווה עם מכווה בלבד. ומשעה שנולד שחין חדש הסמוך לישן, יש שוב מקום לפשיון, ונמצא שהסגרו של הכהן היה מבוסס כראוי.
תשובתו של רבי אליעזר הייתה חמה: "חכם גדול אתה", "שקיימת דברי חכמים", שהעמדת על אמיתתם את דברי החכמים. בזה מסתיימת המשנה, ועימה גם פרק ט של מסכת נגעים.