נגעים, פרק ו, משנה ג. הפרק הזה עוסק בעיקרו במחיה, כלומר מקום של בשר חי ובריא הנמצא בתוך הבהרת, ובצורות השונות שבהן היא מופיעה. משנתנו באה לדון במה שקורה כאשר הבהרת או המחיה משתנות בגודלן לאחר שהאדם כבר הוחלט למצורע.
המקרה הפותח
המשנה פותחת: "בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה". יש כאן בהרת בשיעור המינימלי שלה, כגריס, ובתוכה מחיה בגודל עדשה. זהו שיעורה של מחיה: עדשה אחת.
נזכור שבהרת כגריס תופסת שטח של תשע עדשות, והמחיה רשאית לשבת באחת מן התשע הללו בלי לגרוע מן השיעור שהלובן חייב בו; אין השיעור מתמעט על ידה. בכלל הזה כבר נפגשנו. אם כן, אין לכוהן שום סיבה להסגיר את האיש לשבוע: כבר בראייה הראשונה הוא מחליטו למצורע, שהרי מחיה היא סימן טומאה החל בלא שום המתנה. הוא מצורע מיד, לכל דבר ועניין.
רבתה הבהרת, טמאה
המשנה ממשיכה: "רבתה הבהרת, טמאה", כלומר שהתפשטות הלובן משאירה אותו בטומאתו. באליהו רבה מעיר הגר"א שהדבר נאמר לאו דווקא, ואין הכוונה שההתרחבות היא זו שמולידה את הטומאה; המחיה כשלעצמה הייתה מטמאה את הנגע גם אילו נשאר הלובן בדיוק כשהיה. ואם כן, מה באה תוספת זו לחדש?
זו בדיוק השאלה המטרידה את המפרשים, וכמה תשובות נאמרו בה. גישה אחת מבארת שהדברים חוזרים אל המצב שנלמד מעט קודם לכן: הלובן פשה, ובאותו רגע עצמו נעלם הבשר החי. ההחלטה הראשונה שלו נסמכה על המחיה, ועכשיו בא הפשיון ותופס את מקומה ומעמידו באותו מעמד עצמו.
תשובה שנייה היא שהמשנה חוזרת ושונה את ההלכה כדי שתהיה נעוצה היטב בדעתנו. היה אפשר לחשוב שאין הפשיון פועל אלא במסגרת המוכרת שבה אנו נפגשים בו בדרך כלל, בסוף השבוע הראשון או השני של ההסגר, בשעה שמעמדו של האיש עדיין לא הוכרע ולא נטמא; ולפי הנחה זו היה הפשיון סימן שאינו אלא מוציא אדם מטהרתו. לפיכך שונה משנתנו את הדבר שוב: אף במקום שהנגע כבר הוחלט לטומאה על סמך הבשר החי, ואחר כך פשה הלובן ואותו בשר נעלם, נשאר המצורע בטומאתו. הצרעת טמאה כשהייתה.
נתמעטה, טהורה
המשנה ממשיכה: "נתמעטה, טהורה". זו הלכה פשוטה. הייתה הבהרת כגריס ובה מחיה כעדשה, ואחר כך נתמעטה הבהרת ופחתה מכגריס, אף שהאיש כבר הוחלט למצורע על סמך בהרת כגריס ומחיה שבתוכה, אין הוא טמא עוד. מראה הקטן מכגריס אינו סימן טומאה כלל.
מחלוקת בגרסה: רבתה המחיה
המשנה שלפנינו ממשיכה וגורסת: "רבתה המחיה, טמאה. נתמעטה, טהורה." הסיפא ברורה למדי: אם נתמעטה המחיה ופחתה מכעדשה, הנגע טהור. אבל הרישא צריכה עיון, שכן להרב הייתה גרסה אחרת במשנה.
לגרסת הרב, כאשר המחיה מתרבה ואוכלת את הלובן שסביבה ודוחקת כלפי חוץ, עד שלא נשאר לובן ברוחב עדשה שלמה מכל צדדיה, הנגע טהור: הבשר החי איבד את דינו כמבוצר, כלומר מוקף ונצור באמצע הלובן. וגרסת הרב היא אפוא: רבתה המחיה, טהורה.
התוספות יום טוב מעיר שהרב העתיק את התיבה "טהורה" ולא "טמאה", וכן גורס הר"ש, וכן הוא בנוסחאות אחרות של המשנה ובגרסת הרמב"ם. (הר"ש כאן הוא הראשון רבנו שמשון בן אברהם משאנץ, בעל התוספות משאנץ, מן העיר שאנץ שבצרפת.)
ואף על פי כן כותב הר"ש שאפשר לקיים את הגרסה שלפנינו, "טמאה". הוא מבארה כמקרה של בהרת כגריס בלא מחיה: כלומר, גם אם נסלק את המחיה לגמרי, עדיין נשאר גריס שלם של לובן, בכל מראה או תערובת אודם שהבהרת נמצאת בהם, מלבד השטח שהמחיה תופסת.
דמיין לעצמך בהרת רחבה של שמונה שערות לרוחב ושמונה שערות לאורך, שישים וארבע שערות מרובעות בסך הכול, שהן ארבע עדשות על ארבע עדשות. באמצעה יושבת מחיה שנתרבתה עד לגודל של ארבע עדשות, שתיים על שתיים, ולובן ברוחב עדשה שלמה עדיין מקיף אותה מארבע רוחותיה. אכן גדל הבשר החי מן העדשה האחת שבה התחיל, ובכל זאת הלובן שנשאר עומד בשיעור גריס בפני עצמו, והבשר עדיין מוקף. בתנאים כאלה חלה טומאה על שניהם, וגרסת המשנה שלנו מתיישבת כמין חומר.
ואז חוזרת המשנה וחותמת פעם שנייה: "נתמעטה, טהורה". אם נתמעטה המחיה ופחתה מכעדשה, בשעה שהלובן לא פשה כלל ועומד בדיוק כשעמד, לא גדל ולא נשתנה, הטומאה מסתלקת. כיוון שירד הבשר החי מכשיעור, לא נשאר סימן טומאה, והנגע טהור.