נגעים, פרק ה, משנה ג. המשנה ממשיכה בעניין טומאת נגעים שבעור הבשר של אדם, שרובו ראוי לקבל טומאה זו. כדי שיהא הנגע מטמא צריך שיהא בהרת כגריס: כתם לבן ששטחו כשיעור גריס, והגריס הוא תשע עדשים. את הדבר אומרת המשנה במפורש בפרק ו, שהגריס הוא תשע עדשים.
כדאי להיזכר במסגרת הכללית. ארבעת גוני הלבן ותערובותיהם המנויים בפרק הראשון של המסכת אינם מטמאים את האדם מצד עצמם. כל תפקידם לקבוע שהכתם הוא מן הגון הראוי לקבל טומאת צרעת. סימני הטומאה עצמם שלושה הם, וכולם צריכים להופיע בתוך כתם לבן בשיעור גריס:
- שער לבן: שתי שערות שהיו שחורות והלבנת הנגע הפכה אותן ללבנות.
- מחיה: רבוע של בשר חי ובריא היושב בתוך הנגע.
- פסיון: כשכלה שבוע של הסגר, או כשכלה השבוע השני, ואין שם סימן אחר, אלא שהנגע פשה והתרחב בעורו של האדם.
מילה על המונח בהרת. במשנה הראשונה של המסכת בהרת היא דווקא הלבן העז שבכל הגונים. כאן, וכן בדרך כלל במשניות אלו, "בהרת" משמשת כשם קצר לכל אחד מגוני הלבן הראויים לטומאה ותערובותיהם.
המקרה הראשון: החלטה בשער לבן
המשנה פותחת: "החליטו בשער לבן". בבדיקה הראשונה החליט הכהן את האיש הזה למצורע מוחלט, לאחר שמצא בתוך הבהרת שתי שערות שהיו שחורות והנגע הפך אותן ללבנות. אחר כך "הלך שער לבן": שתי השערות הלבנות נעלמו. האיש קורא לכהן לבוא שוב, ועכשיו רואה הכהן "וחזר שער לבן": שוב מצוי בו שער לבן.
ולא רק חזרתו של הסימן המקורי משאירה אותו במקומו. המשנה מוסיפה: "וכן במחיה ובפסיון". כלומר, אפשר שהשער הלבן הלך ולא חזר, אבל במקומו מוצא הכהן עכשיו מחיה, סימן טומאה אחר לגמרי. או שבסוף שבוע אין שם לא שער לבן ולא מחיה, אבל יש פסיון: הנגע גדל בשיעורו.
ומתי הדברים אפשריים? "בתחילה, ובסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, או לאחר הפטור". בבדיקה הראשונה; או משכלה שבוע ההסגר הראשון, כשבא הכהן ורואה שזוג השערות הלבנות הראשון אינו, אבל צמח זוג שני, או מחיה, או פסיון; או משכלה השבוע השני; או אף לאחר מכן, שהכהן כבר טיהר אותו והביא את קרבנותיו, ורק אז חזר ונראה שער לבן, או נולדה מחיה באותה בהרת עצמה, או שאותה בהרת פשתה. ושים לב שהפסיון אינו יכול לפעול בבדיקה הראשונה, שהרי אינו נחשב אלא בסוף שבוע של הסגר או בסוף השבוע השני.
בכל אחד מן המצבים האלה הדין הוא "הרי הוא כמו שהיה": האיש האומלל הזה עומד בדיוק במקום שעמד בו קודם. הוא מצורע מוחלט, וצריך להמתין עד שירפא הנגע ולעבור את כל תהליך הטהרה מחדש.
המקרה השני: החלטה במחיה
אותו דפוס עצמו חל עכשיו על הסימן השני. "החליטו במחיה": כשבדק אותו הכהן בתחילה לא ראה שער לבן, אבל מצא מחיה. והמחיה, כשער הלבן, מטמאת את האדם מיד, ולפיכך מחליט אותו הכהן לאלתר. אין זה הסגר, אותו סגר ארעי שבו ממתין הכהן שבוע לפני שיכריע, אלא החלטה ממש, המשלחת אותו חוץ למחנה כמצורע מוחלט.
ואחר כך "והלכה המחיה": הבשר החי נעלם. ובבדיקה הבאה "וחזרה המחיה": המחיה שוב נמצאת שם. או לחילופין, "וכן בשער לבן": מחיה אין, אבל שתי שערות שהיו שחורות נראות עכשיו לבנות. או שבסוף שבוע של הסגר, או בסוף השבוע השני, אין שם לא מחיה ולא שער לבן, אלא שהנגע התפשט על עוד מעורו של האיש.
ואף כאן כל השלבים בכלל: בתחילה, בסוף שבוע ההסגר הראשון, בסוף השני, ולאחר הפטור. אם נמצא אחד מן הסימנים האלה באותה בהרת עצמה, "הרי הוא כמו שהיה": הוא חוזר להיות מצורע מוחלט לכל דבר.
המקרה השלישי: החלטה בפסיון
"החליטו בפסיון". זכור שהפשיון אינו מועיל כלום בבדיקה הראשונה. אף אם הנגע פושה ומתרחב לעיני הכהן בביקורו הראשון, אין בכך ממש. הפסיון מתחיל לפעול רק משכלה שבוע של הסגר. לפיכך האיש הזה הוסגר, בא הכהן כעבור שבוע וראה שהבהרת גדלה, ועל סמך זה החליט אותו.
ועכשיו אותן היפוכים עצמם: "הלך הפסיון וחזר הפסיון". בימים שבין שני השבועות חזר הפשיון לאחוריו והכתם חזר לשיעורו הראשון; ואחר כך, כשבא הכהן בסוף השבוע השני, שוב פשה הנגע וגדל. או לחילופין, "וכן בשער לבן": הפשיון נסוג והכתם חזר להיות כגריס בלבד, אלא שעכשיו צמח בו שער לבן. והמשנה נותנת את הזמנים: "בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור": בסוף השבוע הראשון, בסוף השני, או אף לאחר שהכהן כבר טיהר אותו. ובכל מצב ומצב, "הרי הוא כמו שהיה": חוזר הוא לתורת מצורע.
מדוע לא נזכרה מחיה במקרה של פסיון
שים לב שבמקרה השלישי הזה השמיטה המשנה את התיבות שבעניין מחיה. הרב שואל בדיוק את השאלה הזאת: מדוע חסר כאן המצב שבו נסוג הפשיון ואחר כך נולדה מחיה? ותשובתו, שמחיה הבאה בנסיבות כאלה עשויה לפעמים להשאיר את האיש טהור, והיינו כשעל ידי הימצאותה מתמעט הנגע מכדי השיעור.
התוספות יום טוב מבאר את הכוונה, ובתוך כך הוא מיישב קושיה ממשנה קודמת. שנינו שם שבהרת של תשע עדשים יכולה שתהיה בה מחיה כשיעור עדשה אחת ועדיין נחשבת הבהרת כגריס שלם; המחיה צריכה לשבת בתוך בהרת כגריס, ואף שהשטח הלבן עומד עכשיו על שמונה עדשים בלבד, המחיה סימן כשר היא כשהיא ממוצעת. אם כן, כיצד תוכל מחיה למעט את הנגע מן השיעור?
מבאר התוספות יום טוב שכוונת הרב למחיה בשיעור חריג, שנולדה לאחר שנסוג הפשיון. הזכר את תנאי המחיה: צריכה שתהא רבועה ושלמה, וצריכה שתהא ממוצעת, כלומר שיקיף אותה לבן מכל צדדיה בשיעור רוחב של שתי שערות לפחות. משהצטמצם הנגע, יכולה המחיה להיות גדולה עד שלא יישאר סביבה מסגרת לבן כשתי שערות, ואז אינה סימן כל עיקר והאיש טהור.
זו הסיבה שהמשנה משמיטה את המחיה דווקא במקרה של פסיון. אבל אותה הגבלה עצמה יכולה לחול גם במקרים הראשונים, אם המחיה שנולדה שם הייתה גדולה כמותה; המשנה מלמדת את הדבר במקום אחד והוא נלמד ממנו לשאר. וכשהמחיה קטנה, הדין כאן כשאר המשנה: המצורע חוזר להיות מוחלט.