נגעים, פרק ד, משנה ג. הפרקים הראשונים פירטו את הסימנים שעל פיהם נקבעת טומאת צרעת, ומכאן ואילך פונה התנא אל הדינים המיוחדים לכל סימן וסימן, ומעמידם זה מול זה לראות במה זה חמור מזה.
הקדמה קצרה לשם התמצאות. הצרעת באדם באה בארבעה מקומות: בעור הבשר הרגיל (עור בשר); בעור שנצטמק מחמת מכוות אש או שחין (מכוה ושחין); במקום הקרחה שבחזית הראש או שבאחוריו (גבחת וקרחת); ובמקומות המכוסים בשיער, הראש והזקן (נתקי אדם). ומחוץ לגוף האדם כלל יש נגעי בגדים ונגעי בתים, בגדים ובתים שהוריקו ירוק עז או האדימו אדום עז. בעור הבשר עצמו שלושה סימנים מטמאים: שער לבן, שתי שערות שחורות שהלבינו; פסיון, שהנגע פשה והוסיף; ומחיה, נקודת עור בריא הנראית בתוך הבהרת הלבנה שבגללה עלה החשד לצרעת מתחילה. ומחיה ופסיון הם שהמשנה שלנו שוקלת זה כנגד זה.
במה המחיה חמורה
"יש במחיה מה שאין בפסיון, ויש בפסיון מה שאין במחיה". יש למחיה קולות וחומרות שאין בפסיון, ולפסיון יש שאין במחיה.
ראשית: "שהמחיה מטמאה בתחילה", המחיה מטמאה כבר בראייה הראשונה. הפסיון אינו מועיל עד שיושלם שבוע של הסגר ויחזור הכהן, אבל המחיה פועלת מיד, כשם ששער לבן פועל מיד. לפיכך אם בא הכהן אצל האיש, או שהובא האיש אצל הכהן, ובאותה ראייה ראשונה עצמה נראה בשר בריא בתוך הלבן, הרי הוא נטמא לאלתר. נעשה מצורע מוחלט, משתלח מחוץ למחנה, חייב להכריז "טמא, טמא", וכל דיני מצורע חלים עליו.
שנית: "ומטמאה בכל מראה", המחיה מטמאה בכל צבע שהיא נראית בו. לדעת הרב (עובדיה מברטנורא) הכוונה שבשר בריא משתנה מאדם לאדם, וכל אותם המראות כשרים למחיה: אדם שעורו שחור תהיה מחייתו שחורה, אדם לבן מאוד תהיה מחייתו לבנה כמותו, ואדם אדמוני תהיה מחייתו אדמדמת. אין הגוון המסוים משנה כלל, ובלבד שיהיה זה צבעו הטבעי של עורו הבריא של אותו אדם עצמו.
הרמב"ם מפרש את התיבות בדרך אחרת. וכפי שמביאו התוספות יום טוב מהלכות טומאת צרעת, פרק ג, הלכה ב: מחיה הנראית אדומה, או שחורה, ואף לבנה, הרי היא מחיה, ובלבד שלא יהיה הלבן מן הלבנוניות שיש בהן כדי לטמא את הנגע, שלבן בעוצמה כזו אינו מראה של בשר בריא כל עיקר. והתוספות יום טוב מפנה את הלומד למה שכתב הוא עצמו להלן, בפרק ו, משנה ו.
שלישית: "ואין בה סימן טהרה", אין במחיה דבר שיכול להביא לידי טהרה. בנקודה זו הפסיון הוא הקל שבשניהם, שכן משפשה הנגע וכיסה את האדם מראשו ועד רגליו הרי הוא נטהר בכך. במחיה אין אפשרות כזו כלל. כל תפקידה להחליט את האדם למצורע טמא, ולעולם אינה הכלי שעל ידו הוא נטהר.
במה הפסיון חמור
"יש בפסיון", גם לפסיון חומרות שלו. "שהפסיון מטמא" "בכל שהוא": כל שיעור פשיון קטן שיהיה מטמא מיד. משסימן הכהן את גבולות הנגע, כל היוצא מאותו קו, ואפילו כמלוא נימה, הרי הוא פסיון.
"ומטמא בכל הנגעים", הפסיון מטמא בכל סוגי הנגעים. הפרק הקודם קבע שכולם נוהג בהם פסיון: כל ארבעת סוגי נגעי אדם, ועמהם נגעי בגדים ונגעי בתים. מכל הסימנים הנדונים בכל התחום הזה, הפסיון הוא היחיד שאין בו יוצא מן הכלל והוא פועל בכל מקום. אותה קביעה עצמה נאמרה כשהושווה הפסיון לשער לבן, וכאן היא חוזרת כנגד המחיה.
ועוד מטמא הפסיון חוץ לנגע, מחוץ לתחום הנגע, וכן מתחייב מסברה, שהרי פשיון מעצם הגדרתו מתפשט מעבר לבהרת הראשונה, כל זמן שהוא מחובר אליה. "מה שאין כן במחיה". לנקודת בשר בריא אין שום מעמד מחוץ לנגע. היא צריכה להיות בתוך הבהרת הלבנה המקורית, ממוקמת באמצעה, מרובעת בצורתה, ולא פחותה מכעדשה. הרא"ש מביא מתורת כהנים דרך למדוד שיעור זה: שטח של שלושים ושש שערות, שש על שש. נמצא שהמחיה תובעת גם שיעור מינימלי וגם מקום קבוע, והפסיון אינו תובע לא זה ולא זה, ומטמא בכל שיעור ובלבד שיהיה מעבר לגבול הנגע.
נמצא שהמשנה מעמידה את שני הסימנים שקולים זה כנגד זה. המחיה חמורה בכך שהיא מטמאה מן הראייה הראשונה, מטמאה בכל מראה של הבשר הבריא, ואין בה שום דרך לטהרה. והפסיון חמור בכך שאפילו כמלוא נימה דיו, שהוא נוהג בכל סוגי הנגעים, ושטומאתו מגיעה אל מחוץ לגבולות הנגע עצמו.