נגעים, פרק ב, משנה ג. הפרק הזה עוסק בתנאים שבהם רשאי הכהן להכריע בנגע: גון עורו של הנראה, כוח ראייתו של הכהן, ובמשנתנו: האור שיש במקום בשעת הראייה.
הבהרה אחת על המשנה הראשונה של הפרק, קודם שניגש למשנתנו. שם דובר בגרמני, אדם שעורו בהיר עד מאוד (השם נקשר לגרם, כלומר עצם, שגונה לבנבן), ובכושי, שעורו שחור מאוד. רבי ישמעאל השיב שם בהצהרת אהבה לכלל ישראל, ונתן עצמו כפרתם, ואמר עליהם הרי הן כאשכרוע: גונם של ישראל כגון עץ האשכרוע, גון ים תיכוני בינוני. הרב מבין שרבי ישמעאל אומר בדיוק את דברי רבי עקיבא: כשהנראה הוא גרמני או כושי, סמים את העור הסמוך לנגע בסם שגונו בינוני, כדי שהבשר שסביב לא יטה את מראה הנגע לכאן או לכאן, ותהא ההשוואה נכונה. אלא שהתוספות יום טוב מביא את הראב"ד בפירושו לספרא, המפרש שרבי ישמעאל חולק על רבי עקיבא. לפי שגונים כאלה רחוקים כל כך מן המצוי, יוצאים בעלי גון כזה מן הפרשה כולה: אין להוציא מעורם כמות שהוא קביעה שיש לסמוך עליה, ולפיכך אין הם בכלל שאת, ספחת ובהרת, ולא בכלל ארבעת דרגות הלובן והתערובות שביניהן שנמנו למעלה. זו המחלוקת שבין הרב ובין הראב"ד בביאור דברי רבי ישמעאל.
המקור: ראיית הכהן השלמה ואור היום השלם
הרב תולה את משנתנו בלשון הכתוב לכל מראה עיני הכהן, כל שעיני הכהן רואות. מכאן דרשו חז"ל היקש: כהן שחסר מראה עיניו, שאין ראייתו שלמה, פסול לראות את הנגע; ובאותה מידה עצמה, יום, או שעה מסוימת שביום, שחסר מאורו, אינה שעה לראיית נגעים כלל. ראייה שלמה מצד הרואה תובעת אור שלם במקום שהוא עומד בו.
השעות והמקומות הפסולים
"אין רואין הנגעים בשחרית ובין הערבים": אין רואים נגעים בבוקר המוקדם ולא לעת ערב. וכפי שיתברר מן המנייה שבמשנה עצמה, שחרית כאן היא הזמן שקודם שעה שלישית, ובין הערבים הוא הזמן שלאחר שעה תשיעית. השעות נמנות מעלות השחר, והן שעות זמניות: מחלקים את היום לשנים עשר חלקים שווים, בין שמודדים מנץ החמה עד שקיעתה ובין שמודדים, כשיטת המגן אברהם, מעמוד השחר עד צאת הכוכבים. לפיכך שעות אלו ארוכות בקיץ וקצרות בחורף.
"ולא בתוך הבית": ואף לא בתוך הבית. והדברים אמורים בנגעי אדם ובנגעי בגדים. בתוך הבית פשוט שאין אור היום במלואו, וכל שכן באותם ימים שלא היה בהם אור החשמל. לקמן נלמד שבנגעי בתים אין ברירה אחרת: הכהן נכנס ורואה את הנגע שבכותל מבפנים, ואין דרך אחרת. אבל אדם ובגד אפשר להוציאם לחוץ, ולפיכך חייבים להוציאם.
המשנה ממשיכה: ולא ביום המעונן, שאף יום מכוסה עבים פסול, לפי שהכהה נראה אז עז, שתחת שמים כאלה לובן חלש נראה כלובן חזק. במקום שהאור שסביב עמום, הלובן החיוור מרוויח מן הניגוד ונראה עמוק ממה שהוא באמת.
"ולא בצהרים": ואף לא בחצי היום, לפי שאז נראה כהה, שכאן העיוות הפוך. בשמש לוהטת לובן עז באמת נשטף ונראה דהוי, והכהן היה קורא אותו כחלש ממה שהוא.
אלו שעות נשארו
"אימתי רואין? בשלש, בארבע ובחמש, ובשבע ובשמונה ובתשע": הראייה נעשית בשעה שלישית, רביעית וחמישית של היום מעלות השחר, ובשביעית, שמינית ותשיעית. שעה שישית יצאה, שהיא צהריים, עיצומו של יום. כל שלפני השעה השלישית יצא, שהוא שחרית, וכל שלאחר התשיעית יצא, שהוא בין הערבים. "דברי רבי מאיר": זו שיטת רבי מאיר, והיא גם דעת התנא קמא שפתח את המשנה.
רבי יהודה מצמצם את החלון עוד. "רבי יהודה אומר: בארבע ובחמש, ובשמונה ובתשע". הוא סובר שהשעה השלישית עדיין בכלל חולשת האור של הבוקר, ואין האור מספיק אלא מן השעה הרביעית, ורבי מאיר סובר שבשעה השלישית כבר די באורו. ועוד הוא מרחיב את בעיית הצהריים מעבר לשעה השישית ומכניס לתוכה אף את השביעית. נשארו לו אפוא השעה הרביעית והחמישית שלפני חצות, והשמינית והתשיעית שלאחריו.
הרב פוסק שהלכה כרבי יהודה. וסיכומו של דבר: רבי מאיר מכשיר שש שעות, ומוסיף את השלישית ואת השביעית; רבי יהודה מכשיר ארבע בלבד, הרביעית, החמישית, השמינית והתשיעית. ושניהם מודים ששעה שישית יצאה, ושהבוקר המוקדם יצא, ושהשעות שלאחר התשיעית יצאו. למעשה, אם כן, בשעה הרביעית, החמישית, השמינית והתשיעית של היום, ולא בזולתן, רשאי הכהן להביט בנגע ולהכריע בו.