נגעים, פרק י"ד, משנה ג. הפרק הזה מוליך אותנו שלב אחר שלב בטהרתו של המצורע, כלומר בסדר הטהרה שאדם שהוחלט כמי שנרפא מצרעתו חייב לעבור לפני שהוא חוזר לחיים כסדרם. משנתנו ממשיכה מפתיחת הפרק ומתארת שני שלבים: שילוחה של הציפור החיה, והראשונה משתי התגלחות.
היכן אנו עומדים בסדר הטהרה
לשם התמצאות: הטהרה נפתחת בשתי ציפורים. אחת מהן נשחטת ודמה מתקבל בכלי חרס חדש שיש בו כבר מים חיים, מימות מעיין (המים ניתנים תחילה, והדם נוסף עליהם). אחר כך מביאים שלושה דברים: עץ ארז, אזוב, ושני תולעת, רצועה של צמר צבוע בצבע אדום. חוט מאותו צמר נכרך סביב הארז והאזוב, עד שהשלושה נעשים אגודה אחת. את הציפור החיה אוחזים יחד עם האגודה, טובלים אותם בתערובת הדם והמים, והכהן מזה שבע פעמים כלפי גב ידו של המצורע. עכשיו יש לשלח את הציפור החיה, שהיא עדיין בחיים.
"אֵינוֹ הוֹפֵךְ פָּנָיו": לאיזה כיוון משלחים את הציפור
משנתנו מגיעה לרגע הזה בלשון "בָּא לוֹ לְשַׁלֵּחַ אֶת הַצִּפּוֹר הַחַיָּה", הגיעה השעה לשלח לחופשי את הציפור שנשארה בחיים. מיד נסמכת לכך הגבלה: "אֵינוֹ הוֹפֵךְ פָּנָיו", אין הכהן מפנה את פניו, "לֹא לַיָּם", לא לכיוון הים, "וְלֹא לָעִיר", לא לכיוון העיר, "וְלֹא לַמִּדְבָּר", ולא לכיוון המדבר.
הרב (הברטנורא) משלים את התמונה. אם סדר הטהרה נעשה בעיר היושבת על שפת הים, אין הכהן רשאי להפנות את פניו אל הים בשעת השילוח. אם העיר סמוכה למדבר, אין הוא מפנה את פניו אל המדבר. וכן אינו מפנה את פניו אל העיר עצמה. המקור הוא הפסוק: "וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה", ישלח את הציפור החיה אל מחוץ לעיר, אל השדה הפתוח. הציפור צריכה להישלח אל מחוץ לעיר ואל תוך השדה: לא אל המים, לא אל המדבר השומם, ולא בחזרה אל תוך היישוב.
אבל מאילו תיבות שבפסוק נלמד שאינו מפנה את פניו לעיר? לשונו של הרב עצמו, "מכאן שאינו הופך פניו לעיר", מלמדת שהוא דורש זאת מסופו של הפסוק: מכיוון שהציפור צריכה להיות מכוונת "אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה", אל השדה הפתוח, אין לכוונה בחזרה אל היישוב. התוספות יום טוב מעיין בדרך שבה מביא הרא"ש את ההלכה ומעיר שהרא"ש מצטט רק את התיבות "אֶל מִחוּץ לָעִיר" שבתחילת הפסוק. משום כך הוא שואל: לפי הציטוט של הרא"ש, מניין שאין הכהן מפנה את פניו לעיר? נמצאנו למדים שתי דרכים לאותה הלכה: הרב לומד אותה מן השדה הנזכר בסוף הפסוק, והתוספות יום טוב מבין שהרא"ש לומד אותה מן הדרישה שהציפור תישלח אל מחוץ לעיר.
איסור ההנאה שבציפור
עד לרגע הזה היה על הציפור החיה איסור הנאה, איסור ליהנות ממנה בכל צורה. מה נעשה באיסור הזה משעה שהציפור פורחת לה? ההבנה היא שעצם מעשה השילוח מפקיע ממנה את איסור ההנאה. הטעם פשוט: אין התורה מניחה מכשול לפני ישראל. אילו היה האיסור נשאר דבוק בציפור, היה אדם עלול לצוד לאחר זמן את אותה ציפור עצמה ולאכול אותה, ולעבור על האיסור בלא יודעין. אפשר היה לחשוב לסמוך על מין של ביטול, אבל ציפור הפורחת מעצמה אינה מעורבת בשום דבר, ולא היה במה לבטל את האיסור, ואיסור ההנאה היה נשאר במקומו. ומכיוון שהתורה עצמה מצווה לשלח את הציפור אל השדה הפתוח, התורה עצמה מסירה ממנה את האיסור.
"בָּא לוֹ לְגַלֵּחַ": התגלחת הראשונה
לאחר מכן באה התגלחת. "בָּא לוֹ לְגַלֵּחַ אֶת הַמְּצוֹרָע": עכשיו פונה הכהן לגלחו, והמשנה מפרטת, "הֶעֱבִיר תַּעַר עַל כָּל בְּשָׂרוֹ", מעבירים תער על כל גופו כולו. תגלחת זו היא הראשונה משתיים; השנייה נעשית ביום השביעי, כמו שמלמדת משנה שלהלן.
התגלחת יסודית. מעבירים סכין חד על כל הגוף. ודאי שמסירים את שער הראש, את הגבות, את כל שער הפנים ואת שער הגוף הנראה לעין. יש דיון בין הפוסקים בהיקף המדויק: יש שמוציאים מן הכלל את שער בית השחי ויש שמכניסים אותו, ויש תוספתא הממעטת במפורש את השער שבתוך האף. לבד מפרטים כאלה, הכול מסולק.
"וְכִבֵּס בְּגָדָיו וְטָבַל": בגדיו וגופו
"וְכִבֵּס בְּגָדָיו וְטָבַל", ומטביל את בגדיו וטובל את עצמו. ה"כיבוס" כאן אינו כיבוס ממש, אלא הטבלת הבגדים במקווה. ואחר כך הוא טובל גם את עצמו.
מה מועילה טבילה זו? יש לזכור שהוא כבר הוחלט כמי שנרפא ואינו מצורע עוד, ואף על פי כן הוא זקוק לטהרה. לאחר טבילה זו, אומרת המשנה, הוא "טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְּבִיאָה", אין הוא מטמא עוד בעצם כניסתו: הוא יכול לעבור בפתח הבית בלא לטמא את הבית ואת מה שבתוכו. "וַהֲרֵי הוּא מְטַמֵּא כַּשֶּׁרֶץ", אבל הוא עדיין מטמא כשרץ, שהוא הקל שבאבות הטומאות, ואינו מטמא אלא במגע.
החזרה לפנים מן החומה
"נִכְנַס לִפְנִים מִן הַחוֹמָה", מכאן ואילך הוא נכנס לפנים מן החומה. הוא חוזר למחנה ישראל, ואף עיר מוקפת חומה, שקדושתה גדולה משל עיר שאינה מוקפת, פתוחה לפניו עכשיו.
"וּמְנֻדֶּה מִבֵּיתוֹ שִׁבְעַת יָמִים", והוא מנודה מביתו שבעת ימים. הרב מבאר שסוף לשון המשנה מפרש את תחילתה: "וְאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה", אסור הוא בתשמיש המיטה. "בֵּיתוֹ" כאן פירושו אשתו. אין מגרשים אותו מביתו, והוא רשאי לגור בו, אלא שבאותם שבעה ימים אסור לו תשמיש המיטה. וההוכחה שאשתו של אדם נקראת כך היא מן הפסוק שלאחר מעמד הר סיני, "שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם", שבו נאמר להם שתשמיש המיטה הותר להם שוב.
ולמה בכלל מטבילים את הבגדים?
כאן מקשים המשנה אחרונה והתפארת ישראל שניהם על התיבות "וְכִבֵּס בְּגָדָיו וְטָבַל". מה מרוויחים מהטבלת הבגדים? הרי בעליהם נשאר אב הטומאה בדרגת שרץ. ברגע שהוא אוחז באותם בגדים שנטבלו עתה, הוא מטמא אותם מחדש ועושה אותם ראשון לטומאה. אם כן, מה הועילה טבילתם?
התפארת ישראל משיב שהמצורע אמנם מטביל את בגדיו, אף על פי שאחיזתו בהם באותו רגע עצמו מורידה אותם לדרגת ראשון לטומאה. כוונת התורה בטבילה הזו לא הייתה מעולם שילבש אותם בטהרה; התועלת היא במקום אחר. שים לב למה שהיה מעמדם של הבגדים לפני כן: הוא היה יושב ושוכב עליהם, ולפיכך קיבלו טומאת מדרס ועמדו בדרגת אב הטומאה, ובכוחם לטמא אפילו אדם. משנטבלו, כל שמגעו יכול לעשות בהם הוא לעשותם ראשון, וראשון מטמא אוכלים וכלים ומניח את האדם בטהרתו. (ואם דרגות הראשון, השני והשלישי הן מדאורייתא או מדרבנן, זו מחלוקת תנאים; בין כך ובין כך הורדו הבגדים לדרגה שאינה מטמאה עוד אדם.) נמצא שצעדה הראשון של התורה בהחזרת המצורע לחברה הוא להחליש את הטומאה הדבוקה בכל אשר סביבו.
המשנה אחרונה מציע תועלת נוספת. בין הדברים שצריכים טבילה יש גם את המשכב שהוא ישן עליו. טומאת מדרס פועלת דרך משכב: השכיבה על גבי דברים כאלה מטמאת אותם ומעלה אותם לאב הטומאה אף בלא מגע ישיר. משעבר אותו משכב במקווה הוא טהור לגמרי, וכשהוא שוכב עליו אחר כך ושכבות אחרות פרוסות בין גופו לבין אותם כיסויים תחתונים, אין כאן מגע וטהרתם נשמרת. נמצא שהכיבוס יש בו תועלת אמיתית לפי שני הביאורים, בין לדעת התפארת ישראל ובין לדעת המשנה אחרונה.
ולסיכום סדר המשנה: הציפור החיה משולחת אל מחוץ לעיר אל פני השדה, ולא לכיוון הים, העיר או המדבר; המצורע מגולח בכל גופו; בגדיו וגופו נטבלים; אין הוא מטמא עוד בביאה לבית, אבל הוא עדיין מטמא במגע, כשרץ; הוא נכנס לפנים מחומות העיר; ושבעת ימים הוא מנודה מאשתו.