נגעים, פרק י"ג, משנה ג'. הפרק ממשיך בדיני בית המנוגע, ומשנתנו עוסקת במקרה הנוגע לשתי משפחות בבת אחת: אבן אחת שרוחבה משותף לשני בתים סמוכים, כשהנגע נראה בצדה האחד.
באיזו אבן מדובר?
לשון המשנה היא "אבן שבזוית", אבן הקבועה בפינה. כמה מן המפרשים מעירים שאין מקומה בזווית הוא היוצר את ההלכה. אבן הזווית היא רק הדוגמה המצויה לאבן רחבה כל כך, שבמקום מפגש שני הבתים חלק מעוביה נמצא בתוך דירה זו והשאר בתוך הדירה שלידה. כל אבן רחבה הבנויה בכותל משותף באופן כזה, בזווית או לא בזווית, דינה זהה לגמרי.
חליצה: כל האבן נחלצת
המשנה מלמדת "בזמן שהוא חולץ": כשמגיעה שעת חליצת האבן המנוגעת, "חולץ את כולו", הוא חולץ את האבן כולה, אף על פי שחלק ממנה נמצא ברשות שכנו שבביתו לא נראה נגע כלל. הרב מביא את המקור: "כי דרשינן וחלצו", ולשון הרבים שבפועל "מלמד ששניהם חולצים", שכשנראה הנגע בכותל המשותף, החליצה נעשית בידי שני הבעלים.
וזהו בדיוק הרעיון שנרמז למעלה בפרק בלשון "אוי לרשע ואוי לשכינו": אוי לו לרשע שנלקה על לשון הרע שבפיו, ואוי גם לו לשכן הגר בסמוך, שנגרר לתוך כל הענין ומאבד אבן משלו בעטיו.
נתיצה: רק חלקו שלו
ועכשיו ממשיכה המשנה, "ובזמן שהוא נותץ": בשלב ההריסה, "נותץ את שלו", הוא נותץ רק את מה ששייך לו. תארו לעצמכם את השתלשלות הדברים שהובילה לכאן: האבן נחלצה, נעשתה קציעה, הובאו אבנים אחרות תחתיה, נטח טיח חדש בטיחה, וחזר הנגע. הבית עומד כעת להריסה, וכאן הדין משתנה. מותר לנתץ את האבן בכלים, ואין הבעל הורס אלא את החלק העומד בתוך כתליו שלו, "ומניח את של חבירו", ומשאיר את חלקו של שכנו באבן במקומו.
"נמצא חומר בחליצה מן הנתיצה." יוצא אפוא שיש חומרה בחליצה שאין בנתיצה. החליצה נוטלת את האבן בשלמותה, ובכללה חלקו של השכן; הנתיצה נוטלת רק את קטע הכותל השייך לבעל הבית שנוגע, וכל מה ששייך לשכן נשאר עומד.
שיטת רבי אלעזר
"רבי אלעזר אומר: בית הבנוי ראש ופסוין." רבי אלעזר עוסק בכותל הבנוי משתי שורות שונות. למטה מונח ה"ראש", אבן עבה (אותה אבן זווית שדיברנו בה, או כל אבן רחבה שעוביה מגיע לשני הבתים), ומעליה מונחים ה"פסוין", מלה שנקראת גם "פסין" או "פסוסים" ונגזרת מלשון שברים ופירורים: אבנים קטנות, שעובי כל אחת מהן אינו אלא כחצי עובי האבן שתחתיהן. ומתוך שהן צרות, כל אחת מהן נמצאת כולה בתוך דירה זו או בתוך זו, ולפיכך אלו שבצד זה הן של בעל בית זה ואלו שכנגדן של שכנו.
"נראה בראש, נוטל את כולו." נראה הנגע באבן העבה המגיעה לשני הבתים, החליצה נוטלת את הכל, ובכללו האבנים הקטנות שמעליה, ואף אלו של שכנו. "נראו בפסוין, נוטל את שלו ומניח את של חבירו." נראה הנגע באבנים הקטנות, שהן כבר מחולקות ומזוהות לפי בעליהן, נוטל את שלו ומניח את של חבירו בכותל.
כיצד הלכה?
הרב אינו מכריע כאן בין תנא קמא ובין רבי אלעזר, וגם לא מצאתי במפרשים על משנה זו שיכריעו בשאלה. אבל ה"הלכתא גבירתא", קיצור ההלכות הנספח לסוף כל פרק, כן מכריע, וכשיטת תנא קמא: אין נוטלים את האבנים הקטנות של השכן אף כשנראה הנגע באבן העבה, וכל שכן כשהנגע עצמו נמצא באבנים הקטנות.
הרמב"ם
בהלכות טומאת צרעת אין הרמב"ם מביא חילוק זה כלל. הלכה ד' קובעת את דין הפרק הקודם: "היה כותל בינו לבין חבירו, שניהם חולצים", כותל העומד בין שניהם, שניהם חולצים אותו, "ושניהם קוצים את העפר", שניהם מקצים את העפר שסביב, "ושניהם מביאים אבנים אחרות", ושניהם מביאים את האבנים תחתיהן. אבל העפר על אחד לבדו: "אבל בעל הבית לבדו" הוא ש"מביא את העפר", שהרי הכתוב אומר "ועפר אחר יקח וטח" על יחיד, ולפיכך "אין חבירו מתעסק עמו בטיחה", אין השכן שותף בטיחת האבנים החדשות שנבנו בכותל.
הלכה ה' פותחת ב"אבן שבזוית", אבן שבפינה, ואין הרמב"ם מוסיף מה שמוסיפים מפרשים אחרים, שאבן עבה המגיעה לשני הבתים דינה כך אף שלא בזווית. "בזמן שהוא חולץ", בשעת החליצה, "חולץ את כולו", כל האבן יוצאת. "ובזמן שהוא נותץ", בשעת הנתיצה, "נותץ את שלו ומניח של חבירו", בעל הבית המנוגע הורס את חלקו ומשאיר את של שכנו עומד. ועל כותל הבנוי אבן עבה ואבנים קטנות מעליה אין הרמב"ם אומר דבר. ואפשר שלדעתו אין נוטלים אלא את האבן הרחבה בלבד, זו שעוביה מגיע לשני הבתים, ולא יותר מכך, ולכן לא היה צריך לשום חילוק. ולפי זה דעתו כתנא קמא.
ואחר כך מוסיף הרמב"ם הערה שהיא כהד לגמרא בחולין: "ויש בדבר ספק" אם "תהיה זו של חבירו כמו יד", אם חלקו של השכן באבן משמש כיד המשמשת "לאבן שלו", לאבן הבית המנוגע. והוא משאיר את הדבר בלא הכרעה, בגדר ספק.
ומשנה זו מותירה בידינו את הלימוד המפוכח שמאחוריה: נגעו של המצורע אינו נשאר ענין פרטי. אבן שכנו נחלצת מן הכותל יחד עם אבנו שלו, ורק כשנגזר על הבית להיהרס סופית חוזר רכושו של כל אחד להיות שלו לבדו.