נגעים, פרק י"ב, משנה ג'. פרק זה הוא הראשון משני פרקים העוסקים בנגעי בתים. לאחר שנקבע אילו בתים בכלל באים לידי הלכה זו, פונה המשנה אל החומרים שמהם צריך הבית להיות בנוי, ואל זמן הופעתו של הנגע.
הפתח הברור ביותר להבנת המשנה הוא דווקא סיומה, שבו נקבע הכלל השולט בכל מה שלפניו: "אין הבית מיטמא בנגעים", "עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר". הרב מביא את הפסוק שממנו נלמד הדבר, המדבר על "את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית". לעניין הלכה זו, בית הוא בדיוק אותו שילוב של שלושה חומרים.
כותל אחד פסול פוסל את כל הבית
ומתוך כלל זה נעבור למקרה הראשון שבמשנה: "בית שאחד מצדדיו מחופה בשיש", בית שאחד מארבעת צדדיו מחופה בשיש; "ואחד בסלע", צד שני שהוא סלע טבעי; "ואחד בלבנים", צד שלישי של לבנים שנצרפו בכבשן; "ואחד בעפר", וצד רביעי של עפר. וההלכה: "טהור".
במבט ראשון אין צורך אלא בכלל שבסיום המשנה כדי להסביר זאת: בניין כזה חסר את שלושת החומרים הנדרשים. שני צדדיו אבן, לבנים אינן מן הדברים המקבלים טומאת נגעים, ועצים אין כאן כלל. אלא שתפארת ישראל מוציא מכאן לימוד נוסף. השיש הוא משטח שאין הנגע שורה עליו, וכיוון שכותל אחד של הבית אינו ראוי, אף אותם כתלים של הבית עצמו שכן ראויים נשארים נקיים מטומאת נגעים. שתי הלכות נפרדות עולות אפוא ממשנה זו: הבית צריך להיות מורכב מאבנים, עצים ועפר; ואם אף כותל אחד שלו אינו יכול לשאת נגע, פטורים עמו כל השאר. ובבועז שלו הוא מציין שזו שיטת הרא"ש והרב.
ומכאן הוא מעלה את הקושי המתעורר מאליו: לא זה ולא זה פירשו מדוע יהיה השיש חומר שאין נגע עולה בו. הרי השיש אבן הוא, חצוב מן הקרקע, ואבן כשלעצמה ראויה לנגע. תשובתו נסמכת על מילה אחת נוספת בלשון הרא"ש, שאינו כותב שהשיש אינו מיטמא, אלא שאין הנגע ראוי "לבוא" עליו. מילה זו נושאת את כל התשובה: השיש חלק במיוחד, ומטבע ברייתו אין הנגע נאחז במשטח כזה. אין זו הוצאה הלכתית של השיש מכלל טומאת נגעים, אלא קביעה היכן נגע מופיע והיכן אינו מופיע. בכמה מקומות מתארת הגמרא אדם שנזקק לטיפול מסוים שהכניסוהו לחדר של שיש, דווקא משום שחדר כזה חלק, נקי ומהוקצע. ואותה תכונה עצמה היא שעושה אותו קרקע בלתי סבירה לטומאת נגעים. וכך נראית כוונת הרא"ש, והרב עמו.
ארבעת סוגי הכתלים
הרב עובר על ארבעת הפרטים שבמשנה. הכותל הראשון מן הארבעה מחופה בשיש. "סלע" הוא מגדיר: "צור שהיא שם מששת ימי בראשית", סלע העומד במקומו מששת ימי בראשית, אבן טבעית ולא אבן שעוצבה לאחר מכן. "לבנים" הן לבנים "עשויין בכבשן". ו"עפר" הוא כותל הבנוי "מגושי עפר", מגושים של אדמה, כדרך בית טיט או לבני בוץ שצידו נדחס מרגבי אדמה. כל אחד מאלה מותיר את הבית טהור, שכן הדרישה היא שכל ארבעת כתלי הבית יהיו ראויים לקבל טומאת נגעים; ואם אף צד אחד עשוי מדבר שאינו מקבל טומאה, בכל אחד מן הסוגים המנויים כאן, הבית טהור.
ומדוע מדגיש הרב שה"סלע" הוא צור העומד שם מששת ימי בראשית? כנראה כוונתו שהבעל לא בנה כותל זה מאבנים כלל. אלא שחיבר את שלושת כתלי ביתו האחרים אל גוף סלע עתיק שהיה שם מכבר, צלע הר או סלע הבולט מן הקרקע מששת ימי בראשית. וכיוון שצד זה של הבית לא נבנה מעולם, אלא היה סלע קיים שנעשה כותל, אינו מקבל טומאת נגעים. ולשון המשנה "מחופה", מצופה או מכוסה, מתיישבת עם קריאה זו אם נבין שהבית הוצב אל מול אותו סלע. וכן עולה מפירוש הרב ל"עפר", שאף כותל של עפר גרידא אינו מקבל נגעים. כל פרט שברשימה הוא כותל שאינו יכול לשאת נגע, וכל אחד מהם פוטר את הבית כולו.
נגע שנראה מוקדם מדי
המשנה עוברת למקרה שכל עיקרו זמן: "בית שלא היו בו" שלושת המרכיבים, שלא היו בו "אבנים ועצים ועפר", "ונראה בו נגע", "ואחר כך הביאו בו" אבנים ועצים ועפר, שהוכנסו ונבנו סביב הכתלים המקוריים רק לאחר מכן, והנגע נשאר במקום שבו נראה תחילה: "טהור". לפי שהנגע נראה בשעה שהבניין היה מחוץ לדיני טומאת נגעים, ואין השלמת החומרים החסרים לאחר מכן יכולה לתת לאותו נגע תוקף.
"וכן בגד שלא ארג בו שלוש על שלוש, ונראה בו נגע, ואחר כך ארג בו שלוש על שלוש" הוא המקרה המקביל, ולרגע חוזר הפרק לנגעי בגדים. בגד שעל האריג לא נארג עדיין שלוש אצבעות על שלוש אצבעות, ונראה בו נגע, כגריס של אדמדם או ירקרק, ורק לאחר מכן הושלמה האריגה לשיעור שלוש על שלוש. טהור. סימן הנגע הופיע בשעה שהבגד היה קטן מכדי שיוכל להיטמא, והגעה לשיעור המינימלי לאחר מכן אינה נותנת לאותו סימן שום תוקף למפרע.
ומאחר שיש לפנינו את הכלל שבסוף המשנה, שהבית צריך אבנים ועצים ועפר, יש לתמוה מה מוסיפה תחילת המשנה. התשובה בהלכה השנייה שהוצאנו ממנה: תחילת המשנה מלמדת שאף במקום ששלושת הכתלים האחרים בנויים כראוי מאבנים, עצים ועפר, אם כותל אחד בנוי מחומר שאינו מקבל נגע, או שמטבעו אין הנגע נוטה לבוא עליו, כדברי הרא"ש בשיש, אין הבית כולו נתפס בטומאת נגעים.
ומכאן לשון סיום המשנה: "אין הבית מיטמא בנגעים", "עד שיהא בו" שלושת המרכיבים הנקובים בפסוק, אבנים ועצים ועפר. נגע שבבית נידון על פי הבית שדיברה בו התורה, ורק בניין העונה על תיאור זה, בכל אחד מארבעת כתליו, וכבר לפני שנראה הנגע, נכנס בכלל הלכות אלו.