נגעים, פרק ט, משנה ב. הפרק הזה עוסק בנגעים העולים במקום של מכה או של כוויה ולא בעור בריא רגיל. המשנה הקודמת לימדה את ההלכה: נגע כזה, בהרת בשיעור גריס שעלתה על הקרום הדק (דק כקליפת השום) המכסה את המכה בתחילת ריפויה, נידון בהסגר של שבוע אחד בלבד, וסימני הטומאה שלו הם שתי שערות לבנות ופסיון. משנתנו באה עכשיו להגדיר את שני השמות: איזה מין חבלה נקראת שחין, ואיזו נקראת מכוה.
שני השמות
התפארת ישראל, במראה כהן שלו, על פי הרמב"ם, מתאר אותם כך. שחין הוא עור שנתקלקל, או מחמת ליחה רעה שבגוף שפגעה בבשר באותו מקום, או מפני שהוכה שם בעץ או באבן וכיוצא בהם, שנחבל העור מן המכה ואחר כך "נתחמם בטבעו", התלהט והתדלק מאליו (לשון שרש"י משתמש בו תמיד בחומש). מכוה היא עור שנשרף באש, בגחלים בוערות, בברזל מלובן, ברמץ, במים רותחים, או בכל דבר אחר שהוחם באש שהדליק אדם, ולא, למשל, בחמי טבריה.
איזהו השחין
"לקה בעץ או באבן או בגפת או בחמי טבריה": הוכה בעץ, או באבן, או שניזוק מן הגפת, פסולת הזיתים הכתושים, שהמוץ שלה מעלה חום מעצמו כנראה, או שנכווה בחמי טבריה, שחומם בא מפעילות געשית מתחת לאדמה ואינו תוצאה של אש שהדליקו בני אדם.
"כל שאינו מחמת האש, זהו שחין": זהו הכלל הקובע: כל נזק לעור שסיבתו אינה אש של בני אדם נקרא שחין.
איזוהי המכוה
"נכוה בגחלים או ברמץ": אדם נחרך בגחלים בוערות, או באפר לוחש. ואחר כך בא הכלל המגדיר: "כל שהוא מחמת האש, זו היא מכוה". בכל מקום שהאש עומדת מאחורי החבלה, בין הלהבה עצמה ובין תולדה שלה, דבר שהאש חיממה אותו, החבלה הנוצרת נקראת בשם מכוה.
רק מקור החבלה מבדיל בין הקטגוריה האחת לחברתה. אבל מבחינה הלכתית שתיהן מתנהגות בדיוק באותו אופן: הנגע שמדובר בו הוא בהרת שעולה על אותו כיסוי דקיק, שאינו עבה מקליפת השום, הנוצר על השחין או המכוה כשהם מתחילים להיסגר.