נגעים, פרק ח, משנה ב. הפרק הזה, מן המורכבים שבמסכת, סובב כולו סביב הפריחה: המצב שבו הנגע אינו נשאר כתם אלא פורח ומתפשט עד שהוא מכסה את כל הגוף. מן הדברים המפליאים בהלכה זו, שאותו כיסוי גמור עצמו יכול לפעול בשני כיוונים הפוכים. כשהוא בא על אדם שהוא כבר טמא, הוא משחרר אותו והרי הוא טהור. משנתנו מלמדת את המקרה ההפוך.
המשנה אומרת: "הפורח מן הטהור, טמא". מדובר כאן באדם שכבר קיבל מן הכהן פסק של טהרה. שתי דרכים היו יכולות להביא אותו לשם: או שהיה מוחלט ואחר כך נעלמו ממנו סימני הטומאה, או שהשלים שני שבועות של הסגר בלי שהנגע פשה, והכהן פטרו כטהור. באותו מעמד פורחת הבהרת ומכסה אותו מכף רגל ועד ראש. פריחה כזו אינה מקיימת בידו את הטהרה שהחזיק בה; היא הופכת אותה ומטמאת אותו.
ממשיכה המשנה: "חזרו בו ראשי אברים, טמא". ראשי האברים, עשרים וארבעה הקצוות, אינם מקבלים טומאת נגעים, שכן שיפועם אינו נראה לכהן במבט אחד, וכשהפריחה מכסה את הגוף הם נבלעים בתוכה. אם עכשיו חזרו ונראו ובהם בשר בריא, מחיה, האדם טמא. ואין בזה שום חידוש. אם במקרה שבו הפריחה מביאה טהרה מחיה כזו מספקת לטמא את האדם, קל וחומר כאן, שהפריחה כבר הותירה אותו טמא, שחזרת ראשי האברים אינה מקילה עליו כלל. הרי הוא פשוט נשאר בטומאתו, בדיוק במקום שבו היה.
ומהי דרכו חזרה אל הטהרה? המשנה חותמת: "עד שתחזור בהרתו לכמות שהיתה", עד שהבהרת תצטמצם חזרה לשיעור שתפסה קודם לכן. וראו כמה קלה הדרישה. אין תובעים שהכתם יקטן מכגריס. כל הנדרש הוא שייעלם הפשיון, והבהרת תחזור ותהיה כמו שהיתה מתחילה. משבוטלה ההתפשטות, בטל עמה סימן הטומאה שנוצר על ידי הפריחה, והאדם טהור.
לימודה של המשנה: אותה תופעה עצמה, נגע המכסה את כל הגוף, נמדדת כולה לפי המצב שבו החזיק האדם בשעה שהיא באה עליו. באה על מי שעמד בטהרה, היא מביאה טומאה, ורק חזרת הבהרת לשיעורה הראשון יכולה להשיב אותו למקומו.