נגעים, פרק ה, משנה ב. המשנה קובעת כלל רחב בענייני ספקות בנגעים, ומיד מסייגת אותו ומונה את היוצאים מן הכלל. פתיחתה כוללנית: "כל ספק נגעים טהור", כלומר בכל מקום שאין בידינו להכריע את המציאות, אין מחליטים את האדם למצורע.
"חוץ מזה ועוד אחר": מלבד המקרה הזה ועוד אחד. היוצא הראשון מן הכלל הוא המקרה שנלמד במשנה שלפנינו, שבו בהרת כחצי גריס נצטרפה אליה חצי גריס נוספת ובה נהפכו שתי שערות ללבן, ופסקה המשנה שאף ספק בסדר הדברים, אם הבהרת קדמה לשער הלבן או השער הלבן קדם לבהרת, משאיר את האדם בטומאתו. משנתנו מוסיפה עתה את היוצא השני ומפרטת אותו.
המקרה
"ואיזה זה?" ומהו אותו מקרה שני? "מי שהיה בו בהרת כגריס והסגירה": עלתה באדם בהרת בשיעור גריס, שהוא השיעור הקטן ביותר הנחשב לנגע, ולא היה בה שום סימן טומאה, ולפיכך הסגירו הכוהן לשבוע של הסגר. "ובסוף שבוע והרי היא כסלע": בתום השבוע בא הכוהן לראותה, והנה הכתם הלבן מודד כעת כסלע.
כדי להבין את הקושי צריך לזכור את המידות. גריס הוא פול מפוצל, בשטח של עשר עדשים בקירוב, כתם קטן למדי, בגודל של מטבע קטן. סלע גדול ממנו בהרבה, קרוב לגודלו של מטבע רחב. אין זה שכיח שנגע יתפשט כל כך בתוך שבוע אחד.
שתי אפשרויות
רק שני הסברים אפשריים למה שהכוהן רואה לפניו כעת, ואף אחד מהם אינו שגרתי לגמרי. אפשר שהבהרת של השבוע שעבר עומדת במקומה והתרחבה, וזה פסיון, התפשטות, שהוא סימן טומאה, והכוהן יחליט את האדם. ואפשר שהבהרת הראשונה נעלמה ונגע חדש עלה במקומה, שהרי כתם ברוחב סלע דרכו להופיע מיד במידתו המלאה ולא להתפשט עד אליה. לפי הסבר זה אין דבר מן השבוע הקודם נקשר אליו: לא נראה בו מעולם סימן טומאה, ולכן יוסגר האדם שוב כמוסגר ולא יוחלט.
ובלשון המשנה: "ספק שהיא היא, ספק שאחרת באה תחתיה, טמא". ספק אם זו אותה בהרת עצמה שהתפשטה, ואז ודאי טמא ומוחלט, וספק אם נגע אחר בא תחתיה, ואז אינו אלא מוסגר. ופוסקת המשנה שאף בספק זה הוא טמא.
זהו אם כן השני משני היוצאים מן הכלל שבו פתחה המשנה. בדרך כלל כל ספק בנגעים נפסק לקולא והאדם טהור, אבל בשני מקרים אלה, הספק מה קדם למה, הבהרת או השער הלבן, והספק שכאן אם הכתם שלפני הכוהן הוא הנגע הישן שהתפשט או נגע חדש לגמרי, ההלכה פוסקת טמא.