נגעים, פרק ד, משנה ב. הרמב"ם פותח את המשנה הזו בסימן דרך מועיל: כל מה שנשנה עד כאן היה מוקדש למניית הסימנים, אותם סימנים שבהם מתאמתת טומאת צרעת, ומכאן ואילך עובר התנא לפרט את ההלכות המיוחדות לכל סימן וסימן בפני עצמו.
כדאי לרענן את רשימת הסוגים. באדם מופיעה הצרעת בארבעה מקומות. האחד הוא עור בשר, עור הגוף הפשוט. השני הוא שחין ומכוה, עור שנפגע או נצרב מכוויה, מפצע או מחמת חולי. השלישי הוא קרחת וגבחת, אחורי הראש וקדמת הראש של מי שנשרו שערותיו. הרביעי הוא נתקי אדם, המקומות שהשיער צומח בהם, דהיינו הראש והזקן. ומחוץ לגוף יש נגעי בגדים, בגד שנעשה ירקרק או אדמדם, ירוק שבירוקים או אדום שבאדומים, ויש נגעי בתים, שאף הם נעשים ירקרקים או אדמדמים. הרי בסך הכל שישה סוגים של טומאה זו: ארבעה באדם, אחד בבגדים ואחד בבית.
ובתוך עור בשר יש שלושה סימני טומאה: שער לבן, שתי שערות שחורות שהפכו ללבנות; מחיה, אי של בשר בריא בתוך השטח הלבן; ופסיון, התפשטות הנגע מעבר לגבולותיו הראשונים, שאינה נחשבת אלא מסוף שבעת הימים הראשונים ואילך. משנתנו בוחרת שניים מתוך השלושה, שער לבן ופסיון, ומעמידה אותם זה מול זה. ובלשון הרמב"ם, בכל אחד מהם יש חומרות שאין בחברו.
חומרות שער לבן
"יש בשער לבן", יש בו דברים, "מה שאין בפסיון", שאין בהתפשטות הנגע, "ויש בפסיון", ובהתפשטות יש דברים, "מה שאין בשער לבן".
הכוח הראשון של שער לבן: "שהשער לבן מטמא בתחילה", הוא מטמא כבר בראייה הראשונה. אדם שמצא בעורו כתם לבן באחד מארבעת המראות שנמנו בפתח המסכת, או באחד מהם המעורב באודם. והארבעה הם: לובן השלג, הסיד שעל כותלי בית המקדש, צמר נקי של כבש ביום רחיצתו, והקרום הדק שבתוך הביצה. אם מצא הכהן באותה ראייה ראשונה עצמה שתי שערות שחורות שבתוך הכתם והפכו ללבנות, האיש נעשה מוחלט מיד, מצורע גמור, ואין בודקים עוד. הפסיון אינו כן. אפילו היה הכהן עומד שם ביום הראשון ורואה במו עיניו את הנגע מתרחב, אין להתפשטות שום משקל בתחילה. היא נחשבת רק מתום שבעת הימים הראשונים, או מתום שבעת הימים השניים, ובבתים אף לאחר שבוע שלישי, וכן לאחר מכן בנגע שכבר נטהר וחזר ופשה.
הכוח השני: "ומטמא בכל מראה לבן", שער לבן מטמא בצירוף כל דרגה של לובן שהיא. הרע"ב מבאר שנכללים בזה גם לבנים כהים מן החלש שבארבעת המראות, כלומר כהים מקרום ביצה, ואפילו בוהק. לובן דהוי כזה לא היה מביא את האדם לידי טומאה בפני עצמו, אבל משהפכו שתי שערות שחורות שבתוכו ללבנות, אין חולשתו מעלה ולא מורידה. הרע"ב תולה זאת בלשון הכתוב, "ומראה הנגע עמוק". עוצמת הלובן נמדדת כאן במונחי עומק: לובן חזק נראה עמוק, ולובן חלש נראה גבוה ורדוד. התורה תבעה את אותו עומק, אותה עוצמה, בנגע עצמו, ולא אמרה מעולם ששער הלבן צריך להיראות עמוק. לפיכך הלובן שבו יושבות השערות שנשתנו אינו צריך להגיע לעוצמת ארבעת המראות. ובפסיון אינו כן: התפשטות בלובן דהוי מקרום ביצה, החלש שבארבעה, אינה מטמאה.
הכוח השלישי: "ואין בו סימן טהרה", בשער לבן אין דבר שיוכל להביא לידי טהרה. ואילו בפסיון יש אפשרות כזו, שכן משפשה הנגע וכיסה את כל האדם מראשו ועד רגליו, המצורע טהור.
חומרות הפסיון
"שהפסיון מטמא בכל שהוא". ההתפשטות מטמאת בשיעור הקטן ביותר. בראייה הראשונה משרטט הכהן את גבול הנגע בדיו או בצבע אחר וקובע בכך את גבולו. אם כשחזר כעבור שבוע יצא הנגע מעבר לאותו סימן אפילו כלשהו, פחות משיעור גריס, אותה תוספת זעירה היא פסיון והיא מטמאת את האדם.
"ומטמא בכל הנגעים", ההתפשטות מטמאת בכל אחד מסוגי הנגעים. והיא מטמאת חוץ לנגע, מחוץ לאום, שהוא גוף הכתם המקורי, שהרי מטבעה היא יוצאת אל מעבר לו. "מה שאין כן בשער לבן", וכאן שער לבן שונה: השערות שנשתנו צריכות להיות בתוך הכתם הלבן עצמו.
מדוע שער לבן פירושו שתי שערות
התוספות יום טוב מתמודד עם שאלה המונחת ביסוד כל הדיון הזה. לכל אורך הדרך אנו מניחים כמובן מאליו ששער לבן צריך שתי שערות ולא אחת. מניין? הוא בוחן את שתי צורות המילה בלשון הקודש, שער ושערה, ומאסף שורה של מפרשים שנוקטים בהבחנה זו, ויש מהם הסוברים שלשון "שער" מורה מצד עצמה על שתיים, והוא עוקב אחר השימושים בכל התנ"ך. בין החיבורים שהוא נשען עליהם: מקנה אברם, ספר גור אריה למהר"ל מפראג, והרלב"ג.
אחר כך הוא מביא את המהר"ם, ככל הנראה המהר"ם מלובלין, שהגהותיו נדפסות בגמרא לצד המהרש"א, ושהתוספות יום טוב מצטטו גם במקומות אחרים במסכת זו. המהר"ם אומר שאין בידו מקור לדרישת שתי שערות, ומציע קריאה המבוססת על לשון הכתוב, "ושערה לא הפך לבן". אילו התכוון הכתוב לשערה אחת של הנגע, היה צריך מפיק ה"א, שמשמעו "ושערהּ", שערו של הנגע, לא הפך לבן. וכיוון שהה"א עומדת שם בלא מפיק, הרי המילה מורה על שיער כשם קיבוצי, ומכאן שיותר משערה אחת. שאילו הייתה שערה אחת מספיקה, היה על הפסוק לנקוט או ה"א במפיק או את הצורה הפשוטה שער בלא ה"א כלל. הבחירה בשערה בה"א שאינה מנוקדת במפיק מלמדת על ריבוי, שתי שערות.
ואגב, אותו מהר"ם עצמו הוא שמיישב את הקושי בנגעי בתים בעניין אם פותחים חלון בכותל לצורך הראייה: מן המשנה משמע שאין פותחים, ומתורת כהנים משמע שכן פותחים, והוא מחלק בין כותל אטום, שאין פותחים בו, לבין כותל שכבר יש בו חלון, שבו כן פותחים.
נמצא שהמשנה מותירה בידינו מאזניים שקולות. שער לבן חמור יותר בכך שטומאתו חלה מיד, בכך שהוא פועל עם לובן בכל עוצמה שהיא, ובכך שאין בו דרך לטהרה. והפסיון חמור יותר בכך שדי בו בכל שהוא, בכך שהוא נוהג בכל סוגי הנגעים, ובכך שטומאתו פועלת מחוץ לגבול הנגע עצמו.