נגעים, פרק ג, משנה ב. הפרק שלנו עובר ממראה הנגע עצמו אל האנשים המעורבים בו: מי בכלל בר קבלת טומאת צרעת, מי כשר לראות את הנגע, וכיצד נעשית הראייה כשיש יותר מנגע אחד. המשנה פותחת בכלל הרחב ביותר, ומיד מוציאה ממנו את יוצאי הדופן.
"הכל מיטמאין בנגעים, חוץ מן עובדי כוכבים וגר תושב". הכל בני קבלת טומאת נגעים, ושני יוצאי דופן יש. האחד, עובד כוכבים ממש, נכרי לכל דבר. השני, גר תושב, והוא נכרי שלא קיבל עליו את מצוות התורה אלא קיבל עליו לשמור את שבע מצוות בני נח. לפי אחת השיטות ברמב"ם קבלה זו צריכה להיות בפני בית דין, ואף על פי כן אין הוא נעשה יהודי. שני אלו אינם מיטמאין בצרעת כלל.
הרב מצביע על מקום החידוש שבהלכה. אפשר היה לחשוב שגם קטן אינו בכלל הזה, שהרי כתוב "איש צרוע", ולשון זו נשמעת כמדברת בגדול. באה המשנה ומלמדת אחרת, שהרי פסוק אחר אומר "אדם כי יהיה בעור בשרו", ולשון "אדם" כוללת את הכל. כל אחד מכלל ישראל בכלל הדינים הללו, קטן לא פחות מגדול.
מי כשר לראות
"הכל כשרין", הכל כשרים, "לראות את הנגעים", לראות את הנגעים, "אלא שהטומאה והטהרה בידי כהן", אלא שאמירת טמא או טהור אינה אלא בידי כהן. יש בהלכה זו תועלת מעשית גדולה. הרמב"ם מעמיד דרישה גבוהה בבקיאותו של הכהן: קודם שיורה הוראה עליו לדעת על בוריין את כל הגוונים והמראות שהנגע יכול לקבל. ומה יהיה אם הכהן היחיד שנמצא שם לא למד זאת מעולם? המשנה פותחת פתח: כל יהודי שהוא תלמיד חכם ובקי בהלכות אלו רשאי לראות את הנגע, והכהן אומר את פסק הדין בפיו. דרישתו המחמירה של הרמב"ם נאמרה בכהן הבא להכריע בעצמו לגמרי, בלא תלמיד חכם לצידו. אבל כשהכהן שבמקום אינו למדן, התלמיד חכם רואה בשבילו ולידו.
הברייתא בתורת כהנים קוראת לכהן כזה שוטה. מפרשים רבים מבארים שאין הדבר כפשוטו. אינו טיפש ואינו פסול, ובוודאי שצריך הוא להבין כדי שיוכל לעקוב אחר מה שאומרים לו. שוטה נקרא רק בהשוואה לתלמיד החכם שהוא זה שמכריע למעשה.
"ואומרים לו, 'אמור טמא', והוא אומר 'טמא'. 'אמור טהור', והוא אומר 'טהור'". התלמיד חכם מורה לו: אמור טמא, והוא אומר טמא; אמור טהור, והוא אומר טהור. ההכרזה עצמה צריכה לצאת מפי הכהן, אף שהעיון ההלכתי לא היה שלו. יש מן המפרשים שמוסיפים שגם הכהן צריך להביט בנגע בעצמו. אף שאינו יודע לפרש את מה שהוא רואה, מביט הוא בו, ואחר כך התלמיד חכם אומר לו איזו מילה לומר.
נגע אחד בכל פעם
"אין רואין שני נגעים כאחד". אין רואים שני נגעים בבת אחת. הכהן מסיים את הוראתו בנגע הראשון, ורק אחר כך עוסק בשני.
התפארת ישראל שואל כאן שאלה מעניינת. מדוע אין זה פשוט מכוח הכלל הידוע שאין עושין מצוות חבילות חבילות? והוא מיישב שאותו כלל נאמר במקום שיש בו טרחה, מעשה שיש בו עמל. כשמצרפים מצוות כאלו יחד נראה הדבר כאילו הן משא שהאדם רוצה להיפטר ממנו בבת אחת. ראיית נגע אין בה טרחה מרובה, ולכן אין הכלל הזה נוגע לכאן. אלא שיש כאן הלכה בפני עצמה: הכהן חייב לתת את כל דעתו לנגע האחד שלפניו.
"בין באיש אחד ובין בשני אנשים". בין ששני הנגעים באדם אחד, ובין שנגע אחד באיש זה ונגע אחד באיש אחר. "אלא רואה את האחד ומסגירו ומחליטו ופוטרו, וחוזר לשני". רואה נגע אחד ומגיע לאחת משלוש הכרעות. יכול להסגירו, כשהמראה מוטל בספק והאדם נסגר לראייה עד יום שביעי. יכול להחליטו, כשהסימנים מוכרעים כבר: שיער לבן שצמח בתוך הבהרת, במקום שהיו שם שערות כהות ונהפכו ללבנות, או מחיה, נקודת בשר בריא בתוך הנגע. אדם כזה נשלח מחוץ למחנה לשבת בדד, ועליו נאמר "טמא טמא יקרא", שהוא מכריז על טומאת עצמו. או שיכול הכהן לפטור לגמרי, ולהכריע שאין כאן דבר לחוש לו. משסיים את הראשון, חוזר ונותן את אותה תשומת לב שלמה לנגע השני, או לאיש השני.
אין פוסקים דבר חדש בעוד השבוע נמשך
"אין מסגירין את המוסגר ולא מחליטין את המוחלט". דמיין אדם שכבר יושב בהסגר וממתין לראות מה יגלה יום השביעי, ובתוך אותם ימים צמח לו נגע נוסף במקום אחר בעורו. אין מסגירים אותו הסגר חדש קודם שיכלה השבוע שהוא עומד בו. וכן במוחלט שכבר מונה את ימיו מחוץ למחנה: אם צמח בו נגע חדש שיש בו סימני החלט, נמנעים מלהחליטו עליו בעוד אותו שבוע נמשך.
"ולא מחליטין את המוסגר ולא מסגירין את המוחלט". וכן במקרים המוחלפים. מוחלט שנולד בו בתוך השבוע נגע שדינו בדרך כלל הסגר, אין מסגירים אותו עליו; ומוסגר שנולד בו נגע שסימניו מוכרעים מיד, אין מחליטים אותו בעוד אותם ימים נמשכים. "אבל בתחילה ובסוף שבוע". הוראות כאלו נאמרות רק בתחילה, או לאחר שהגיע השבוע לסופו, שאז אפשר לדון בנגע החדש יחד עם ראיית יום השביעי של הראשון.
ומה עומד מאחורי הדבר? טובתו של המצורע עצמו. אם ימתינו עד יום שביעי של ההסגר או ההחלט שהוא עומד בו, סיכוי טוב הוא שהנגע שצמח בינתיים יכלה עד אז, וייחסך ממנו זמן המתנה נוסף. ואילו אם יפסקו עליו מיד, אף לאחר שהנגע הראשון יעמיד אותו בטהרה, ואף שלא נשאר בעורו דבר הנראה לעין, עדיין יהיה חייב להשלים שבעה ימים שלמים בשביל השני. ואין אנו רוצים להטיל עליו את הטורח הנוסף הזה, ולכן מניחים את הנגע החדש לראייה בעת שיגיע המחזור הראשון לסופו.
"המסגיר מסגיר, והמחליט מחליט, מסגיר ופוטר, מחליט ופוטר". אבל באותה שעה שמותר בה, יכול הכהן לפסוק בשניהם יחד. יכול להסגיר את מי שכבר מוסגר, ולתת לו שבעה ימים נוספים בשביל הנגע החדש. יכול להחליט את מי שכבר מוחלט, בשביל נגע שני. יכול להסגירו על נגע אחד ולפטרו בטהרה על נגע אחר. ויכול להחליטו על נגע אחד, כך שיישב מחוץ למחנה, ולפטרו על נגע אחר באותו יום עצמו.
נמצא שהמשנה נתנה לנו שלושה יסודות: שכל יהודי, גדול או קטן, בכלל הדינים הללו, ואילו נכרי וגר תושב אינם; שהראייה יכולה להיעשות בידי כל תלמיד חכם בקי, ואילו אמירת הפסק אינה אלא בכהן; ושכל נגע מקבל את תשומת לבו המלאה והנפרדת של הכהן, והוראות חדשות נדחות לתחילת שבעת הימים או לסופם, מפני חששו של המנוגע עצמו.