נגעים, פרק ב, משנה א. בפרק הראשון נקבעו ארבעת מראות הלובן שבהם בהרת שבעור נעשית נגע. משנתנו פותחת את הפרק השני בשאלה העולה מכך במישרין: הלובן נבחן בעין, והעין נגררת אחר צבע העור שסביבו. מה הדין כאשר גון עורו של האדם עצמו מעוות את התמונה?
הבעיה
בהרת עזה נראה בגרמני כהה. בהרת היא המראה הבהיר שבכולם, כשלג, לבנה כשלג. קח לובן חד כזה והנח אותו על גרמני. המילה גרמני קשורה לגרם, שהוא עצם, והגרמני הוא אדם שעורו לבן ובהיר במיוחד, לבן כעצם, ויש שהבינו שהוא אלבינו. על גבי עור כזה אף בהרת לבנה כשלג נראית דהויה, כהה מקרום הביצה. היא נראית כבוהק, כנקודה חלשה מדי מלהיות אחד ממראות הטומאה, ולפי מה שנראה לעין היה האיש הזה טהור.
והכהה בכושי עזה. וכן להיפך. קח כתם כהה, שאינו בהיר יותר מבוהק, למטה מקרום הביצה, והנח אותו על כושי, אדם שעורו שחור כשחור אבנוס. מתוך הניגוד הוא זורח, ונראה בדיוק כאחד מארבעת המראות המטמאים.
נמצא שהמשנה מתמודדת עם שאלה של ראייה: האם גון הנגע נקבע לפי מה שהעין רואה על עורו של האדם המסוים הזה, או לפי אמת מידה קבועה?
רבי ישמעאל
הקול הבא הוא קולו של רבי ישמעאל, הפותח את דבריו בהצהרה נוקבת: בני ישראל, אני כפרתם, אני כפרה לבני ישראל. ומדוע להכניס משפט כזה כאן? דרך אחת: הנושא הנדון הוא נגעים, והוא מביע תפילה שלא יוכה יהודי בפגע כזה, ושכל הבא יבוא עליו במקומם. תפארת ישראל מציע זווית אחרת: דרכו של רבי ישמעאל היתה תמיד לספר בשבחם של ישראל, בנויָם ובמידותיהם הנאות, כפי שאנו שומעים ממנו בנדרים ובמקומות אחרים, ואם כן זהו פשוט לשון הרגלו.
ולעניין ההלכה זו כוונתו: הרי הן כאשכרוע. האשכרוע הוא עץ, ויש שזיהו אותו כמין ברוש, עץ התאשור, שעצו בגון חום בהיר. לא שחורים ולא לבנים, אלא בינוניים: ישראל אינם כהים ואינם בהירים אלא בעלי גון עור בינוני, מה שנקרא בפינו שיזוף ים תיכוני. שאלת הקצוות, לשיטתו, אינה המקרה הרגיל כלל.
רבי עקיבא
רבי עקיבא מחפש את הדוגמה שלו במלאכת הציירים המקשטים כתלים ובניינים: יש לציירים סמנים. אומנים כאלה עובדים עם מערכת שלמה של צבעים, שהן צרים צורות שחורות, לבנות ובינוניות, כדי שיוכלו לצייר את דמויותיהם כהות, בהירות, או בגון החום הבינוני שבין שני הקצוות.
ופתרונו המעשי: מביא סם בינוני ומקיפו מבחוץ ותיראה כבינוני. מביאים את הסם הבינוני, החום, מקיפים בו את הנגע מבחוץ, ואז רואים את הנגע כאילו הוא נמצא בעורו של אדם בינוני, שאינו בהיר ואינו כהה, וכך ניתן לאמוד את גונו האמיתי. המשנה אינה מפרשת אם בדיקה זו נעשית גם בגרמני וגם בכושי, או בכושי בלבד.
רבי יהודה
רבי יהודה קובע כלל בפירוש הכתובים: מראות נגעים להקל, מראות הנגעים פועלים לצד הקולא, אבל לא להחמיר, ולעולם לא לצד החומרא. הרב מוצא את מקור הסברה בשני לשונות המופיעים זה בצד זה בתורת כהנים. פסוק אחד אומר בעור בשרו, עור בשרו שלו, ולשון זו מעגנת את המדידה באיש המסוים הזה ובגון עורו שלו, אמת מידה סובייקטיבית. ופסוק שני אומר בעור הבשר, בשר אדם בלשון כללית בלי זיקה לאדם אחד מסוים, אמת מידה אובייקטיבית.
רבי יהודה מחלק בין שני המקרים בהתאם, ובשני הכיוונים הדין יוצא לקולא. בגרמני אנו מפעילים בעור בשרו: מסתכלים על הנגע בעורו הבהיר שלו, שבו הוא נראה כהה, והרי הוא טהור. ובכושי אין אנו מוכנים להחמיר רק משום שהכתם זורח על גבי עורו הכהה; אלא עושים את הבדיקה, מקיפים אותו בסם החום ורואים כיצד היה נראה בעורו של אדם בינוני, בגון האשכרוע, ורק אז מכריעים אם הוא טמא. בדרך זו שני הלשונות מתקיימים, בעור בשרו בגרמני ובעור הבשר בכושי, וכל אחד מהם מתקיים לצד הקולא.
החכמים
וחכמים אומרים: זה וזה כבינוני. גם הגרמני וגם הכושי נבחנים כנגד המראה הבינוני. הרב מעיר שדעה סתומה זו היא בעצם שיטתו של רבי עקיבא, שהוא זה שהציע את הסם. התוספות יום טוב מבאר מדוע היא הובאה בסתם: רבי יהודה הנשיא, שסידר את המשניות, סבר שהלכה כרבי עקיבא, ולכן שנה את דעתו סתם, כאילו היא דעת החכמים כולם.
הבנת הראב"ד במחלוקת
התוספות יום טוב מביא את הראב"ד, אחד הראשונים, שחיבר פירוש על תורת כהנים, הוא הספרא על ויקרא, שבו מצויות פרשיות תזריע ומצורע וכל ענייני הנגעים.
לדעת הראב"ד, רבי ישמעאל הולך לגמרי לקולא: הגרמני והכושי אינם נטמאים בנגע כלל, לפי שאינינו יכולים לעמוד עליהם, שכן ההסתכלות בעור כזה אינה מאפשרת לעמוד על מראהו האמיתי של הצרעת. וכיוון שאין הצבע נקבע בראייה על גבי גון עורם, מקילים ומטהרים אותם מיד.
ורבי יהודה, לפי קריאה זו, נוקט עמדת אמצע ומחלק בין שני המקרים. בגרמני הבהיר, בעור בשרו מוליך לקולא, שהרי כנגד גון עורו שלו נראית הבהרת כהה. ובכושי אין מחמירים רק משום שהכתם זורח על גבי עור כהה, אלא מביאים את הצבע החום, סם בינוני, כדי להעמיד את המראה בבדיקה.
ורבי עקיבא חולק על עצם המסגרת של רבי יהודה. לדעתו אין הדבר תלוי בקולא ובחומרא כלל; אלא בכל מקרה מביאים את הסמנים, את הסם הבינוני החום, ורואים את הנגע כאילו הוא בעורו של אדם בינוני. שיטתו היא אמת מידה אובייקטיבית, והיא אמת המידה שהמשנה מציגה כהלכה המקובלת.